הקול הערבי: אופוזיציה בקואליציה

בכל מערכת בחירות נשמעות טענות - בעיקר בקרב מחנה השמאל - שהערבים אחראים לעליית הימין ולהפסד השמאל בשל אחוזי הצבעה נמוכים.

כך היה בבחירות 1996, שבהן הפסיד שמעון פרס, וכך היה עם ברק ב־2001. נראה כי כך גם השנה.

הערבים, כמיעוט החי במדינת ישראל עם זכויות פרט מלאות, יכולים לשנות את המפה הפוליטית, אך הם לא מנצלים זאת עד תום.

שכן, הם רואים שהמאבק הוא בין ימין לבין מרכז־ימין שאליו מצטרף שמאל חלש מאוד, ושיכולת ההשפעה שלהם מוגבלת לפעילות פרלמנטרית, ואף יכולה להביא לאחדות בין מפלגות ציוניות ללא קשר לעמדותיהם הפוליטיות.

לאדישות הציבור הערבי יש כמה סיבות, שנובעות בעיקר מחוסר השייכות למדינה. כמו כן, זה קשור למשבר מנהיגותי פנימי קשה ביותר, ולעובדה שעד לפני שנה הערבים הגיעו לכנסת רק כחלק מהאופוזיציה, וגם איתה לא בדיוק נמנו באופן מלא.

אף שהמפלגות הערביות נמצאות באופוזיציה מאז קום המדינה, הן לא תמיד מתנגדות לממשלה, ומהוות במקרים רבים אופוזיציה לאופוזיציה עצמה, במיוחד בזמני משבר מדיניים וביטחוניים.

לדוגמה - התנגדותן להסכמי אברהם שנחתמו בתקופת ממשלת נתניהו, בניגוד מוחלט לעמדת האופוזיציה דאז שתמכה, והתנגדותן למבצע הביטחוני האחרון בעזה, בניגוד לעמדת האופוזיציה בכנסת הנוכחית.

נתוני ההצבעה בקרב הציבור הערבי הגיעו לשיא בבחירות 2019, עת שהמשותפת כללה בתוכה את כל המפלגות הערביות המאמינות בהשפעה פרלמנטרית, והשיגה הישג היסטורי של 15 מנדטים.

אך מהר מאוד החלה המחלוקת הפנימית במשותפת עצמה, שכן אף שהערבים הגדילו את הייצוג - פחתה השפעתם בזירה הפוליטית. כל זה בא מכך שרוב חברי הכנסת מעוניינים להישאר באופוזיציה ולהביא הישגים לציבור הערבי.

זה התחיל, אגב, בהסכם אוסלו, שלא היה עובר בכנסת ללא חברי הכנסת הערבים, ובכך הם הפכו ל"גוש חוסם" באופוזיציה - אך לא לחלק מהקואליציה.

גם הטענה שנשמעה בימים האחרונים, שלפיה לפיד היה מעורב בפיצול של המשותפת, אינה מדויקת. לאף מנהיג של מפלגה ציונית אין מעורבות ישירה או עקיפה בנעשה במפלגות הערביות.

על אף השיח המתמיד עם חברי הכנסת הערבים, שיח מתואם עם מנהיג של מפלגה ציונית יתייג את אותה מפלגה ערבית כנספח לאותה מפלגה ציונית, ועלול להביא לחיסולה הפוליטי.