כמעט עשור חלף מאז שיאיר לפיד נבחר לכהן כחבר כנסת. הוא נבחר לראשונה על בסיס מצע כלכלי וסדר יום אזרחי, בדומה לאביו במפלגת "שינוי", ובדומה למפלגות מרכז דוגמת הליברלים והציונים הכלליים, בעבר היותר רחוק.
סדר יום אזרחי־כלכלי אמור להיות אינטרס של כלל הציבור בישראל.
הציבור הרי לא יכול להבדיל בין שלל הגנרלים שנכנסו למערכת הפוליטית בעשור האחרון, בחיפוש אחרי קריירה ב' ופנסיה ג'.
כאשר לפיד רץ עם שלושה רמטכ"לים ברשימת כחול לבן, היו שלעגו לו בהיותו כתב "במחנה" בין שלושה רמטכ"לים, אבל מארבעת הקודקודים הוא דווקא זה שבלט לטובה.
את לפיד אפשר, לכאורה, לשפוט על כמה עשורים של כתיבה פוליטית ועשור בכנסת ובממשלה - על הגנרלים לא ניתן להגיד דבר מלבד היותם גנרלים.
האם מישהו יכול באמת להגדיר עמדה אחת שגנץ, אשכנזי, איזנקוט או יעלון מחזיקים בה? ודאי שלא, וזה לא במקרה. האסטרטגיה הפוליטית של הגנרלים מבוססת על מה שפסיכולוגים קוראים לו "השלכה". גנץ לא צריך שהציבור יכיר את עמדותיו בנושאים כמו גירעון, דיור, חינוך או תחבורה - הוא צריך שהמצביעים יזדהו איתו סוציולוגית. כל דבר שגנרל יגיד רק יפגע בו.
במובן הזה, לפיד שונה באופן מובהק מהגנרלים במחנה השמאל־מרכז. ללפיד יש דעה ועמדה על כל דבר, הוא אף כתב ספר על משנתו הפוליטית בשם "מסע אל העתיד". את הספר ניתן למצוא בסמוך לספר "איך לנצח מגיפה" של בנט ו"להיות יהודי חופשי" של פייגלין, במדף התחתון בכל חנות יד שנייה ב־20 שקלים.
חלק מרכזי במשנתו של לפיד הוא המלחמה בשחיתות. ב־2017, למשל, הוא יזם את חוק איסור הכספים הקואליציוניים. ביום שהתיישב סביב שולחן הממשלה ב־2021, לפיד השר שכח את לפיד הח"כ, והתחיל לחלק כספים בסכומי עתק באופן תקדימי, לא רק לשותפים הקואליציוניים שלו אלא גם לסחטנים בתוך מפלגתו שלו.
לפיד הבטיח ממשלה של 18 שרים בלבד, הבטחה ליבתית. גם כאן הוא הפר את הבטחתו ברגע הראשון שהתיישב על כיסא ראש הממשלה.
אם בעבר הוא תירץ את ישיבתו בממשלות גדולות באילוצים פוליטיים, היום לפיד הוא ראש ממשלת מעבר - אין לו צורך באמון הכנסת, בהינף יד הוא יכול לצמצם את ממשלתו ולחסוך עשרות מיליוני שקלים על לשכות, מאבטחים, יועצים ונורבגים, אך בוחר לשמן בכסף רב קואליציה שכלל אין בה צורך בתקופת בחירות.
לפיד הבטיח להלאים ולסגור את קק"ל, רק כדי לגלות כמה קל למנות בה מינויים פוליטיים; הוא הפיל את חוק השקיפות בהצהרות הון של פוליטיקאים בכירים. כנראה יותר קל לדרוש שקיפות מספסלי האופוזיציה.
מוסד ה"שר ללא תיק", כמו גם "שוויון בחינוך ובגיוס" נמחקו ממטרות המפלגה ברישום אצל רשם המפלגות, כך שבמקרים האלה אין אפילו מראית עין של מדיניות.
חוק הנאשם, הגבלת קדנציות, כתיבת חוקה, אין אין ואין. חיזוק מעמד הכנסת? לפיד בחר לעשות את ההפך.
בהסתכלות לאחור, מצע יש עתיד הוא מסמך מרתק הנע בין מדע בדיוני לסוציאליזם ופופוליזם, מרכבות קליע לדיור בר־השגה.
ניתן למצוא את המצע בגוגל בקלות, ואני ממליץ עליו מאוד. לא משום שמדובר במסמך מדיניות רציני, אלא כי הוא מהווה דוגמה מצוינת לכמה רחוקות הפנטזיות, שנמכרות לנו על ידי מנהיגים כריזמטיים - מאיך שנראה שלטונם של אלה המגיעים לשלטון.
הטרגדיה של הפוליטיקה הישראלית מתבטאת בכך שהאינטרס של המרכז החילוני הליברלי מיוצג על ידי גנרלים מתחלפים עם פנסיות תקציביות, ורל"ביסטים תורנים החושבים ב־140 תווים לטוויטר.
המרכז חייב לחזור לייצג את בוחריו ואת שולחיו, ולא את האינטרסים האישיים של נבחריו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו