בחירתה של אמא

"בית הספר של החופש הגדול" הסתיים ביום חמישי. העובדה שמערכת החינוך לא מסונכרנת עם המשק ידועה ומוכרת, וגם הפתרון המתסכל: אחד ההורים יוותר על שעות העבודה או יג'נגל עוד יותר מהרגיל בין הרצון לתת לילדים מסגרת מיטיבה לבין הצורך לעבוד ולהתפרנס. כמעט תמיד זו תהיה האם.

אנחנו אוהבים לגדל את הילדים שלנו, לחנך אותם, לטפח אותם, לספוג את התום והאושר שלהם. אנחנו עובדים כדי להתפרנס, כדי להביא לידי ביטוי את החלקים היצירתיים והיצרניים שלנו, וכי אנחנו אזרחים טובים שמחזיקים את המדינה בכספי המסים שלנו. הדברים הללו נכונים לאבות ולאימהות כאחד, אבל לרוב האימהות הן שתעמודנה שוב ושוב בפני הבחירה בין ילדים לפרנסה, בין ילדים להתפתחות מקצועית, בין ילדים או כל דבר שאינו ילדים.

לא כאן המקום לדיון בהבדלים בין נשים לגברים, ברצון של נשים להשקיע בילדים מול רצון של גברים להשקיע בפרויקט נוסף או בשאלות של תחומי עניין ופערי שכר. אני מדברת על משהו בסיסי יותר: המערכת בנויה באופן שמאלץ נשים המעוניינות ורוצות לעבוד, להישאר בבית.

איך אפשר אחרת, כאשר במשך חמישה שבועות הילדים נטולי מסגרת חינוכית, ולעובד הממוצע במשק אין הלימה בין ימי חופשה לימי עבודה? איך אפשר אחרת כשיום הלימודים מסתיים ב־14:00, וכל מסגרת נוספת היא גם דלת־תוכן וגם דורשת עלויות נוספות? זה פשוט: כל משפחה תעשה חשבון אם משתלם לה לשלם לצהרון או לוותר על שעות עבודה, בדרך כלל של מי שגם ככה מרוויחה פחות. משום שהשכר החציוני בישראל עומד על פחות מ־7,000 שקלים (על פי נתוני מס"ב) ומחיר צהרון נע לפחות בין 500 ל־1,000 שקלים, הדעת נותנת שעבור מאות אלפי משפחות - האופציה הזו פשוט יקרה מדי.

על פי נתוני מרכז טאוב, שיעור התעסוקה של נשים בישראל עומד כיום על 75% (84% בקרב נשים יהודיות לא חרדיות); בקרב הורים עובדים, היקף תעסוקת האימהות הוא 23 שעות בשבוע בממוצע, לעומת 36 שעות בקרב גברים; ברוב משקי הבית נשים הן "מפרנסות משניות"; וכל זה כשנשים עדיין מלקקות את הפצעים מפגעי אבטלת הקורונה: ב־18 מתוך 19 ענפי תעסוקה בישראל, שיעור הנשים שהגישו תביעה לדמי אבטלה גבוה משיעור הגברים באותו ענף; מצבן של נשים חד־הוריות עגום אפילו יותר.

"אני הבנתי", אמרה לי חברה שאפתנית, מוכשרת וחרוצה שעובדת בשעות־לא־שעות כדי שלא תצטרך לוותר על השעות שבהן הילדים בבית מחד גיסא, ועל עבודה משמעותית ומכניסה מאידך גיסא, "שזה לא עובד: או שהבוס שלי יהיה מרוצה, או שהילדים שלי יהיו מרוצים. זו הבחירה".

במשק שזקוק לעובדים יצרניים, במדינה שמדברת על שוויון ומתעקשת להחזיק אצלה את המושכות על מערכת החינוך (כאשר, כמובן, יפה בן דויד כבר רומזת שגם 1 בספטמבר לא מובטח לנו) - צריך להסיר אחת ולתמיד את החסמים שמונעים מאימהות לעבוד, להתפתח מקצועית ולהתפרנס בכבוד.