בשנים האחרונות נדמה שהורים חיים במצב חירום מתמשך. קודם הקורונה. בידודים. גנים שנסגרו ונפתחו. עבודה מהבית עם ילדים. ואז כמובן ה-7 לאוקטובר שטלטל את כולנו ומאז התחושה ששום דבר כבר לא אותו דבר וכל הזמן רק קרקע שרועדת מתחת לרגלינו.
יש משהו שפחות מדברים עליו בתוך כל זה - לא הגענו לתקופה הזאת עם מאגרי כוח. בעיקר, הרבה אמהות הגיעו אליה כבר עייפות. שנים של להצליח להחזיק בית, עבודה, זוגיות, ילדים קטנים, עולם שמרגיש כל כך כאוטי ולא יציב וכל זה תוך ניסיון מתמיד להיות גם אמא טובה, גם רגועה וגם מודעת.
ועכשיו, שוב, אנחנו נדרשות לתפקד. להחזיק שגרה. להרגיע ילדים. להסביר מציאות מורכבת במילים פשוטות. לשדר ביטחון גם כשאנחנו בעצמנו לא תמיד מרגישות אותו.
לשחק את תפקיד הסופרוומן כשכבר לא נשאר בנו הרבה ואנחנו עייפות. וזו לא רק עייפות של לרוץ למקלט בלילה, זו עייפות הרבה יותר עמוקה מזה, זו עייפות של הלב.
תחושה שעבדנו הרבה מדי זמן על טורבו גבוה, עברנו אירועים קורעי לב בשנתיים וחצי האחרונות ועכשיו אנחנו נדרשות שוב להחזיק.
בפסיכולוגיה יש לזה הסבר די מדויק. לפי תיאוריית שימור המשאבים - סטרס לא נוצר רק מאירוע קשה אחד, אלא משחיקה מצטברת של המשאבים הנפשיים שלנו. המשאבים האלה יכולים להיות זמן, אנרגיה, תחושת שליטה, שקט פנימי, או פשוט האפשרות לנשום רגע. כשאנחנו נכנסות לתקופה מאתגרת כבר מרוקנות, כל דרישה נוספת מרגישה כבדה יותר. וזה אולי בדיוק המצב שבו הרבה אמהות נמצאות עכשיו.
לא רק מתמודדות עם המציאות הנוכחית אלא עושות את זה אחרי כמה שנים ארוכות של שחיקה.
לאחרונה מצאתי את עצמי חושבת על וירג'יניה וולף ועל הספר שלה "חדר משלה". היא כתבה על הצורך של נשים במרחב כדי ליצור - ואני חושבת על אמהות בתקופת חיים לא נורמלית כמו שלנו.
ומתוך זה חשבתי על מסגור המשפט "חדר משלך" כמעיין כלי פרקטי לשימור האנרגיה או חידושה בתקופה זאת, כדי שיהיה לנו יותר טוב ומתוך כך יהיה לנו לתת גם לילדנו.
הרעיון של "חדר משלך" לא מדבר בהכרח על חדר אמיתי. רוב האמהות שאני מכירה לא באמת יכולות לסגור דלת ולהיעלם לשעה. אבל אולי כן מקום קטן שהוא רק שלך, גם אם הוא קיים בעיקר ברמה התודעתית. זה יכול להיות עשר דקות של קפה בשקט במרפסת. שיחת טלפון עם חברה בארבע אחר הצהריים. הליכה קצרה לבד ברחוב עם מוזיקה באוזניות, כתיבה. ציור. מוזיקה. כל דבר קטן שמחזיר אותך רגע לעצמך.
ויותר מזה - תודעתית לדעת שיש משהו שאת מחזיקה שהוא רק עבור עצמך כי את שומרת על התדר שלך? זה אפילו כמעט מחתרתי בעולם שכולו רעש.
וזה לא כי את בורחת מהילדים. אלא בדיוק להפך.
בשנים האחרונות מדברים בפסיכולוגיה על רעיון שנקרא micro-recovery - התאוששויות קטנות בתוך היום. מחקרים בתחום הפסיכולוגיה של עבודה מראים שדווקא רגעים קצרים של הפסקה, אפילו של כמה דקות, יכולים להחזיר משאבים נפשיים, להוריד עומס מהמערכת, ולעזור לנו להמשיך לתפקד לאורך זמן. זה לא חייב להיות גדול, דווקא להפך. מין עוגן קטן בתוך היום. משהו שלא נשאב לגמרי לרעש שבחוץ.
טיפוח עצמי זו אחריות הורית
בסוף, הילדים שלנו חיים בתוך המרחב האינטנסיבי איתנו 24/7, בתוך רמות חרדה (בין אם במודע ובין אם לא) משתנות, והם מרגישים אותנו מותשות וגם זה משפיע עליהם. ולכן לפעמים הפעולה ההורית הכי אחראית היא דווקא לעצור רגע, לשמור לעצמך פינה קטנה שלא שייכת לאזעקות, לחדשות או לדרישות.
אז אולי בתקופות כאלה אנחנו לא יכולות לשלוט בכל מה שקורה סביבנו. אבל אנחנו כן יכולות לשמור על המשאבים שלנו ועל המקום הפנימי שממנו אנחנו חוזרות שוב אל הילדים.
הם צריכים אותנו נוכחות וכדי שזה יקרה אנחנו צריכות אותנו כדי להיות קצת פחות עייפות בתקופה כלכך מתישה ומעייפת.
שרי גל רוזנבלום היא פסיכולוגית במיקוד קשר הורה ילד
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו