מי מענטש בעיניך

זה כמעט עבד. לשנייה וחצי עוד היה אפשר להשתכנע. האמנו למסע התקשורתי והפוליטי שהתאמץ לשווק את העברת השלטון בין לפיד לבנט ואת יחסיהם כסיפור אהבה הוליוודי, שמתגבר על קשיים ומטענים ומצייר את רה"מ הנוכחי כמענטש. הניסיון היה שיטתי ועקבי, קרוב להצליח.

מה לא היה לנו שם: הצהרות אהבה פומביות בין לפיד לבנט, בין בנט לשרים היריבים מאתמול שהפכו לנאהבים היום, כינויי חיבה וקינות לרוב על התפרקותו בטרם עת של התא המשפחתי־פוליטי שהקימו, על החלומות לעתיד שהתאדו ועל שהיה יכול להיות וכבר לא יהיה.

חסרה רק הגעה של ניצן הורוביץ, מרב מיכאלי או מנסור עבאס, שיחברו ללפיד בנגינת סרנדה קורעת לב מתחת לחלון מבצר בנט ברעננה.

והנה, פחות משבוע לאחר מכן - הכל התברר כאשליה, ככלי יחצני מזויף, שמטרתו היתה למצב את אדריכלי ממשלת האהבה כפוליטיקאים אחרים יותר, נקיים יותר, מענטשים יותר.

עם נחיתת ביידן בנמל התעופה בן־גוריון הבינו בנט ואיתו מדינה שלמה שזו היתה אהבה שתלויה בדבר, והדבר בטל ואיתו גם האהבה. בנט נדחק בשידור חי מטקסי ביידן, בהמשך החליט פשוט לא להגיע אליהם, וגם לישיבות הממשלה החליט ראש הממשלה החלופי והאחראי לתיק איראן לחדול מלהגיע. לפתע חבריו לדרך הם זרים, שלא לומר יריבים.

לקינוח החלה "סביבת לפיד" לתדרך עיתונאים על רדיפת הקרדיט של בנט ועל ניסיונותיו לסדר לעצמו הטבות ותמונות מחמיאות. המענטש לפיד השתמש וזרק.

לא מדובר בהפתעה וגם לא בתופעה ייחודית ללפיד, הדבר החריג שהתרחש בהתנהלות הפוליטית הזו הוא הניסיון לשכנע אותנו שהיא אינה מתרחשת. במציאות פוליטיקאים הם פוליטיקאים, הם מעוניינים להתקדם ולמקסם, להופיע ולהצטלם.

פרט ללפיד, התגלתה האמת המאוד ברורה הזו בשבועיים האחרונים גם במפלגת הציונות הדתית: בן גביר וסמוטריץ', שזכו מתומכיהם להכרה ככאלו שיודעים לשים את האגו בצד, להתעלות מעל פוליטיקה רגעית ולהתנהג כמענטשים, עברו מאטמוספרה של זוג בירח דבש במלדיביים למצב של מלחמה קרה בלב המזרח התיכון. גם לפוליטיקאים עם כיפה, מתברר, יש שאיפות ותוכניות, והם מוכנים לנקוט צעדים כדי להגשים אותן. דוגמה נוספת היא מפלגת ימינה, שם שקד מתקשה לשכנע אפילו את כהנא הפייסן ואת אביר קארה המאחד להתכנס תחת מנהיגותה.

בניגוד לשמועה, אין מענטשים בפוליטיקה. הניסיון לייצר מציאות שבה צד זה או אחר מתנהל בניקיון ובגינונים ויקטוריאניים, בעוד צד אחר פועל במקיאווליות וזומם מזימות בסמטאות אפלות, היא נאיבית; הציפייה שפוליטיקאים ינהגו בצורה שכולה דבש ותותים - ילדותית. פוליטיקה זה בית חרושת לנקניקיות - לא בית מרקחת.

זו עובדת חיים פשוטה, שקשורה כמעט לכל מנהיג באשר הוא - מבן־גוריון ועד אבי גבאי; מרבין ופרס ועד אלי ישי ואריה דרעי.

זה יהיה נעים יותר בגב אם כולם יחייכו וינהגו בכבוד ובאדיבות, אך מתקפת המענטש שניטחת על אזרחי ישראל, מטרתה לייצר רק פנים יפות, דבר שבהכרח ייצר מציאות מכוערת.