כשההתפטרות הגדולה פוגשת ממשלה בקריסה

כשג'ורג' בוש האב חזר, עטור תהילת ניצחון, ממלחמת המפרץ ב־1991, הוא זכה ל־89% תמיכה בקרב המצביעים האמריקנים - שיא נשיאותי חדש. לאחר כשנה הוא הפסיד למועמד דמוקרטי חצי אלמוני מארקנסו: ביל קלינטון. איך זה קרה? אנחנו רואים את אמריקה דרך מדיניות החוץ, אבל מה שקובע זו מדיניות הפנים. הסיסמה של קלינטון היתה: "זו הכלכלה, טמבל".

בישראל אנחנו מצביעים על הרבה דברים חוץ מאשר על כלכלה. לפי טענת אבישי בן חיים, ישראל השנייה, נתניהו והליכוד - חד הם. אז איך קיימת ישראל שנייה אחרי 12 שנות כהונה רצופות שלהם? האלקטורט הישראלי, כולל הפריפריאלי, לא מעניש פוליטיקה שלא רואה אותו, ולא מעודד פוליטיקה חלופית.

אבל יש רגעים שבהם חייבים להתבלבל מהעובדות. בישראל ישנה סכנת קריסה היסטורית של המגזר הציבורי. דו"חות הלמ"ס מצביעים על עזיבה של אלפי מורות ועל שפל היסטורי בגיוס עובדים חדשים. יותר מ־600 שוטרים התפטרו בשנה האחרונה. בשב"ס התפטרו 200 סוהרים מתחילת 2022. איגוד העובדות הסוציאליות מדווח על כאלף תקנים לא מאוישים. אלפי נהגים חסרים במערך התחבורה הציבורית. בנתב"ג חסרים 1,000 עובדים, לפי רשות שדות התעופה. אפילו מנכ"לית ועדת הבחירות המרכזית מביעה חשש עמוק שלא תצליח לגייס 60 אלף עובדים זמניים הנחוצים לתפעול מערכת הבחירות הקרובה.

לא מדובר בתופעה ישראלית בלבד. מאז תחילת 2021, מתרחשת בארה"ב וברחבי העולם "ההתפטרות הגדולה". יותר מ־20% מעובדי הבריאות האמריקנים התפטרו בשנה האחרונה. בענפי המזון והקמעונאות שיעורי ההתפטרות קפצו לכ־6% בחודש, שיאים היסטוריים. סקר של מיקרוסופט גילה ש־41% מהעובדים בעולם שקלו לעזוב את עבודתם במהלך 2021.

למה זה קורה? הניתוק הממושך ממקומות העבודה במהלך המגיפה, הביא לחשש מחזרה למשרדים ולחיפוש משרות נוחות יותר, שיאפשרו עבודה מהבית. בישראל העזיבה הגדולה מתמקדת במגזר הציבורי הפריך. המשכורות נמוכות, אופק הקידום מעורפל, החשיפה לאלימות גבוהה. העבודה (כן, גם אצל המורות) אינטנסיבית, והופכת שוחקת עוד יותר עם אתגרי הקורונה והחוסר בעובדים במקומות העבודה. כל זה דחף בחודשים האחרונים אלפים רבים של עובדי המגזר הציבורי לעזוב את מערכות החינוך, הרווחה, ביטחון הפנים, התחבורה ועוד. מערכת פוליטית שמתעסקת בעצמה ובהתמכרות לבחירות לא פנויה לנווט את הספינה שלנו בים הקרחונים. לא מדובר בעוד סכסוך עבודה פה ושם. זו סכנה ברורה ומיידית.

זעקת בנק ישראל במשך שנים על חוסר של כ־120 מיליארד שקלים בשנה כדי להגיע לממוצע ה־OECD בהשקעות ציבוריות, מביא אותנו לנקודת רתיחה שרק פוליטיקה אחראית ונחושה יכולה לחלץ ממנה.