מדוע עיתוני השמאל חוששים מפסטיבל הסרטים באריאל?

אבן דרך מהפכנית בדרכה של מדינת ישראל לנורמליות הוצבה השבוע באריאל. ביום ראשון נפתח לראשונה פסטיבל הקולנוע של השומרון, שבו חולק פרס "האוסקר של השומרון" ליוצרי קולנוע. על הבמה הופיעו שר התרבות, ראשי מועצת הקולנוע, מנהלי קרנות, משה אדרי - בעל סינמה סיטי, יוצרים זכו, פרסים הוענקו, נאומים נישאו. יום למחרת הופיע ביישוב סלעית שבמערב השומרון, מי אם לא אביב גפן, הזמר שפעם הוביל חרמות של השמאל נגד הימין וה"מתנחלים" והפעם הצהיר: "בעיניי ימין ושמאל היום זה חתיכת קשקוש... איזה כיף להיות כאן בפעם הראשונה, מקום מקסים עם אנשים מקסימים".

אלא שקרב המאסף של האיומים, הגידופים והחרמות עדיין לא תם. בעקבות פתיחת פסטיבל השומרון פורסם בעיתון "הארץ" מאמר שטנה, שהאשים את האירוע, הקרן והמשתתפים באפרטהייד ובגזענות, כמעט ברצח עם. וכמובן, הכפיש במיוחד את היוצרים וראשי תעשיית הקולנוע, שמשתפים פעולה עם האויב המתנחלי.

ביטוי של אותו הקו ניכר גם בפורום הדוקומנטרי, גוף שנשלט זה שנים על ידי הזויי השמאל הקיצוני, אף שהוא נהנה מכספי משלמי המסים. כך, באירוע שארגן לאחרונה הפורום, פתחו כמה משתתפים בצווחות, באיומים ובקריאות להחרמה, מייד כששמעו על נוכחותה של מנהלת הקרן השומרונית - אסתר אלוש.

למחרימים ולמאיימים יש סיבה טובה להשתולל. מי כמוהם יודע עד כמה קריטי החיבור התרבותי והמנטלי של אזרחי המדינה, משני עברי הקו הירוק. הם רואים את השינוי ומנסים, כמעט בכוח, לבלום אותו. הם הרי רק מיעוט מבוטל שמצוי בקצה האנטי־ציוני של המפה הפוליטית, אבל עד לאחרונה נהנו ממונופול נרחב על התכנים שמוחדרים למוחות של כולנו. הם שלטו בקרנות השפע הממשלתיות ומינו את הלקטורים. הם החליטו מי יקבל כסף ציבורי ומי לא. כך טופחו דווקא ממציאי נרטיב הכזב הפלשתיני, מכפישי המדינה הציונית ואויבי ההתיישבות ביו"ש.

השינוי המסתמן בהקצאת כספי הציבור ובבחירת התכנים שאנחנו מממנים מטריף את הדמוקרטים הגדולים, שאיבדו שליטה בתעשייה. הם מבינים שהקרן שהוקמה בשומרון, ביוזמת ראש המועצה יוסי דגן, היא חלק מהתופעה החדשה. הם מבחינים בראשי התעשייה וביוצרים חשובים שהפסיקו להחרים את יהודי יו"ש, וזה מוציא אותם מדעתם. כי אכן מדובר בהתפתחות דרמטית. 

החיבור התרבותי מסמל יותר מכל את מה שכונה בעבר "ההתנחלות בלבבות". הוא פותח אופקים מנטליים ומוחק את המחסומים התודעתיים שבין יהודי יו"ש ליתר חלקי הארץ. הוא מבטא את ההצלחה הגדולה ביותר של ההתיישבות, אחרי עצם ההיאחזות בשטח. ומעל לכל - למהפכה התרבותית הזו נודעת השפעה על הפוליטיקה ועל החברה הישראלית כולה. היא מספקת ביטוי נוסף לעידן חדש, שבו גווע הוויכוח המלאכותי על עתיד "השטחים", ויכוח שעיוות את המערכת הפוליטית ומנע מכל הגורמים הציוניים לשלב ידיים. ובאשר למאיימים ולמחרימים, בהם צריך להכות בכיס. כל ארגון או יוצר שקוראים להחרים, צריכים להיות מוחרמים בעצמם. שישנוררו כספים פרטיים כדי לחבר את יצירות התרעלה שלהם.

שובן של הג'סטות

משום מה לא פורסמה העובדה ש"גדודי חללי אל־אקצא", מנגנון הטרור של ארגון הפתח', לקח אחריות על הירי לעבר המתפללים בקבר יוסף, לפני שבוע וחצי. ירי שממנו נפצע גם מח"ט שומרון - אל"מ רועי צוויג. לאחר הירי המחוצף הזה, פרסמו שלוחיו של אבו מאזן הודעת התפארות, תחת השם "כתיבת נבלוס" ("פלוגת שכם"). זוהי התארגנות משותפת למחבלי הפתח' והג'יהאד האסלאמי, שפועלת בג'נין ובסביבותיה, והתפשטה לאחרונה לאזור שכם ורמאללה. 

ראש הרשות הפלשתינית, כמובן, לא הוציא הודעת גינוי נגד האנשים שלו, שמבצעים פיגועים, אבל הכי חמור - ישראל והאמריקנים לא תבעו ממנו לפעול בנחישות נגד מי שמקבלים ממנו משכורות. למעשה קרה ההפך הגמור. לקראת ביקור נשיא ארה"ב בשבוע הבא, התבשרנו שישראל עומדת לעשות "מחוות" לפלשתינים.

ה"מחוות" חמורות בפני עצמן, במיוחד חיזוק המעמד של הרשות הפלשתינית במעבר הגבול עם ירדן, אבל האבסורד לא נעצר שם. הצעדים הללו ננקטים כשההסתה הפלשתינית נמשכת במלוא עוזה - בכלל זה האשמת ישראל בטיהור אתני ובחיסול צעירים פלשתינים ללא משפט. וכמובן, המשך העלילה כאילו חיסלנו את הכתבת שירין אבו עאקלה, במכוון, אף שגם המומחים האמריקנים קבעו שאין לכך שחר.

למעשה, הפלשתינים מרגישים על הסוס. הם מעודדים מהעזיבה של נפתלי בנט, שהצליח לנטרל באפקטיביות את הלחץ האמריקני. הם מחוזרים על ידי הממשל של ביידן בצורה אובססיבית, וכבר חודשה התמיכה הכספית באונר"א ודומיו. עד כדי כך, שסגן שר החוץ הפלשתיני, אחמד א־דיק, הציב השבוע שורה של דרישות עזות־מצח במיוחד כלפי ישראל.  והחוצפה הפלשתינית גואה אף שאבו מאזן נותר ללא קלפים, כאשר חלק משמעותי מהעולם הערבי מפנה לו עורף, עד שדובר אונר"א הודה לאחרונה שהתרומות לארגון ממדינות ערב ירדו ב־90 אחוזים.

אבל האבסורד לא נעצר כאן. ה"ג'סטות" נדרשות עכשיו מישראל, כאילו מובן מאליו שאנחנו צריכים לשלם על המתנות שביידן מחלק לנו. רק שהעובדות הפוכות: נשיא ארה"ב מגיע למזרח התיכון כדי להתחנף לסעודים, כדי שיגבירו את תפוקת הנפט, על מנת לנסות להוריד את מחירי הדלק בארה"ב. והכל בניסיון להציל את הדמוקרטים בבחירות אמצע הקדנציה.

והנה, בעולם החדש שנוצר, ישראל היא דווקא המפתח לליבם של מוחמד בן סלמן, היא מסייעת לאמריקנים מול ריאד ולא ההפך. ובכלל, ברית ההגנה האזורית שמלחששים על אודותיה, נרקחה עם ראש הממשלה היוצא - בנט, כנגד המדיניות של וושינגטון, שמחבקת דווקא את השטן האיראני.

אז בעולם ההפוך הזה, האמריקנים דורשים מאיתנו לעשות ג'סטות לאויב הפלשתיני מרמאללה, כי הוא מתנהג כמו אויב ולכן צריך לרצות אותו. וזאת אף שדווקא אנחנו עושים שירות גדול לאמריקנים, שבתמורה פועלים נגדנו בחזית האיראנית. מה נאמר, מילא החוצפה הפלשתינית, מילא העוינות של הבית הלבן, אבל איפה התבונה הישראלית?

לא היה כלום

השבוע, בבית המשפט המחוזי בירושלים, במהלך העדות הכנה והמזעזעת של הדס קליין, התברר סופית שלא היה כלום. אכן, לא היה לנו ראש ממשלה, לא מנהיג, לא איש ציבור שראוי לשמו. הייתה לנו מציאות מבישה, ופשוט מביך להיחשף להתנהגות של נתניהו ואשתו. התנהגות שמעבר לצד הפלילי שלה, היא חסרת כבוד עצמי. האיש המוכשר הזה, שבא מבית פטריוטי, אינטלקטואלי וצנוע, ביזה את עצמו - אבל יותר מכל את משרת ראש ממשלת ישראל. ביזה את כולנו. וכל כך הרבה אנשים רואים את הקולות ועדיין מסרבים לקלוט ולהודות.