לחופש נולדו

חופשה עם ילדים. אפשר לשאול: יש דבר כזה בכלל? האין זו סתירה פנימית שצורחת לשמיים? (לא בא לי! אבל יונתן קיבל שתיים! גלידה!!!). מיהו הציניקן החצוף שההין מלכתחילה להצמיד את שלוש המילים העבריות שלא היו אמורות להיפגש? האם יכול להיות שמדובר באותו מוח עקום שעומד גם מאחורי "חופשת לידה" (לא יודע לגבי זה, אבל אין ספק שבשני המקרים היכולת שלנו לשכוח הכל מפעם לפעם היא גאונית. לא פחות)? כל אלו הם צדדים שונים של אותה שאלה קיומית שמסעירה נפשות ונופשים רבים בארץ ובחבילות בחו"ל, אבל בסופו של דבר, אנשים שמגדלים ילדים ורוצים לצאת מדי פעם לכמה ימים, ימצאו את עצמם בתוך החבילה שאין דרך אחרת לקרוא לה מלבד "חופשה עם ילדים". היו חזקים.

ישראלים הם יצרנים וצרכנים כבדים של שמועות. לאורך השבוע שעבר היו כמה הזדמנויות לעמוד על כך. ברשתות החברתיות, וגם באמצעי התקשורת שיש בהם עורך, נפלו עלינו המון סיפורים על סיוט בנתב"ג. זה היה צפוי ועונתי כמו חמסין. כולנו אחרי שנים של סגרים ובידודים, שזה לגמרי לא נורא אם אתה חוואי מטקסס, פנסיונר מג'קרטה, או סתם אחד ממיליארדי בני אדם בעולם שלא חייבים לצאת כל הזמן למסעות בעולם. אבל ישראלים אנחנו, ואת הקריז הקולקטיבי שהצטבר, רק מילה אחת יודעת לשבור, והיא המילה המוזהבת "חו"ל". כן, אני יודע, גם בשפות אחרות יש מילה כלשהי עבור מקומות שמחוץ לגבולות המולדת, אבל בשום שפה אחרת היא לא מצלצלת כמו בעברית.

אלא שבשבוע שעבר אמרו כולם שכדאי לחשוב פעמיים. שזה הולך להיות סיוט. מצד אחד, העומס בבית הנתיבות איום ונורא. התור לא זז. מפגנים מכוערים של עצבים וצעקות. ובעיקר המזוודות. זו לא מזוודה פה ושם שהולכת לאיבוד. הפעם זאת כבר תופעה. יותר מדי נוסעים מצאו את עצמם לאורך כל החופשה ללא חפציהם האישיים. ואם אני במקומכם - אמרו סוכני השמועות שאוהבים גם לפנק בטיפ של אלופים - אני לא מכניס כלום לבטן המטוס. גורנישט. רייאן. נאדה דה נאדה. הכל בתיקי יד. ובטרולים. יוצאים מהמטוס, דרכונים והחוצה. בלי המתח הישראלי הבלתי נסבל מול לוע קרוסלת המזוודות.

כאן אנחנו חייבים להבהיר משהו. חופשה עם ילדים היא משהו שקשה לדחוס לתוך טרולים אישיים. אני מדבר כאן על ילדים קטנים כאלה. כמו שיש אצלנו. ילדים שלא פעם הם עצמם חלק ממה שבעולם התעופה קוראים בחן "כבודה". כלומר, משהו שבסופו של דבר אתם עצמכם עומדים לסחוב. לגרור. ולחשוב פעמיים בשעה שהוא הלך לכם לאיבוד.

מצד שני, אני מודה, אנחנו משפחה שסובלת מנטייה להעמסת יתר. אדם שייקלע לביתנו בזמן אריזות עלול להיחשף לשאלות מוזרות כמו "אתה בטוח שחייבים לקחת איתנו את אלבום החתונה? ולמה המברגה?". מצד שלישי, כשנוסעים עם ילדים זה אף פעם לא יכול להסתיים בבגדים להחלפה ובמברשת שיניים. ילדים צריכים צעצועים. משחקי שולחן. אני יכול להתחנן בפניכם עד מחר, אבל גם אתם תחזרו על הטעות שעשינו ותציעו לילדים לבחור בעצמם. האם יש צורך לציין במפורש ש:

- הם ילכו על הבובה הכי גדולה?

- ויתעקשו על משחק השולחן הכי כבד?

- ויעמידו פנים שהם לא מבינים מה פירוש "רק שתיים"?

- ואתם תתפשרו בסוף?!

בקיצור, יש להם בגדים קטנים, ומברשות קטנות, אבל הטרולים שלהם עומדים להיות הכי כבדים. כאלה שקצת מאתגרים את קריטריון המקסימום של תיק היד הנגרר. וכן, את הטרולים האלה אתם עומדים לסחוב, ימין ושמאל רק טרול וטרול.

כך קרה שאספנו את כל השמועות, העצות הטובות, ההנחיות והטיפים, ויצאנו לדרך עמוסי תוכניות, רגשות וטרולים. כן כן, אנחנו משפחה של סאחים שאין דברים כאלה, וכשהמליצו להגיע לשדה ארבע שעות לפני מועד הטיסה, צייתנו. טיולים וחופשות הם תמיד הזדמנויות ללמוד משהו ולתרגל אזרחות טובה, ולכן הכרזנו שהולכים על תחבורה ציבורית מדלת הבית עד אתונה. קו 15 עד תחנת הרכבת. רכבת לנתב"ג. מטוס לאחד היעדים הקרובים והכיפיים ביותר שיש. כשיוצאים לחופשה עם ילדים, כל דקה נוספת במטוס היא שיקול.

על זה יש דבר אחד לומר. המעבר בין אוטובוס לרכבת, לפחות בירושלים, הוא מעבר טראומטי בין תרבויות. נהג האוטובוס התנהל כמו מישהו שזקוק נואשות לסדנה לניהול כעסים. הוא טלטל את הנוסעים ללא רחם, זעם על שאלות ורמס את דוושת הגז כמו גם את הבלמים, באופן שהזכיר לי את זקני בית הכנסת של הרב סוויסה שרקעו ברגליהם בזעם בכל פעם שהיה קורא בתורה את השם "עמלק". ופתאום רכבת. סדר קריר. ניקיון ענייני. דייקנות שקטה. הלם.

ואז הגענו. ארבע שעות לפני טיסה של שעה וחצי. שני מבוגרים. שלושה ילדים. חמישה טרולים. השדה היה כמעט ריק. ההרגשה היתה כאילו תכף יקפצו ההמונים המאיימים שהובטחו לנו ויצעקו "הפתעה!" הם פשוט מתחבאים בינתיים. אבל אז התור הסתיים לפני שהתחיל. משחק התחנות המוכר חלף בתוך דקות, ומצאנו את עצמנו עם יותר משלוש שעות בלב הדיוטי פרי. כל הנוריות הבהבו "סכנה". ניגשתי לחפש כייס פנוי. הייתי מוכן לשלם לו כמה מאות שקלים רק שייקח מאיתנו את כרטיסי האשראי ויחזיר בעלייה למטוס. זה ישתלם לשני הצדדים.

אז עוד חשבתי שנעלה למטוס בזמן.

מילא המעבר מהאוטובוס לרכבת. המעבר בין הרכבת לשדה התעופה הוא הלם תרבות מסוג אחר. ההבדל העיקרי ביניהם הוא שהרכבת עובדת. עולם התעופה עדיין נהנה מאיזו תווית מזויפת של יוקרה, מדים והתנשאות תמוהה, שמאחוריה מסתתר תפקוד קלוש ביותר. למשל, בשל נסיבות שעדיין לא התבהרו, למטוסים מותר לאחר. פעם מישהו עוד חשב שהנוסעים זכאים להסבר על כל איחור, אבל הימים הללו חלפו עברו. לפחות בנתב"ג.

***

כשעה אחרי מועד ההמראה עדיין הופיעה הטיסה שלנו על המסך ולצידה הכיתוב "בזמן". וגם ON TIME, בלעז ובלעג. "איך זה שהטיסה יוצאת בזמן, אם אנחנו עדיין כאן?" שאלנו את צמד נציגות השירות שהגיעו באיחור, כשהן מסתתרות מאחורי מכשירי קשר, כישרון־על לאיטום עצמי ושום קשר לשירות. "לא היינו אמורים להיות כרגע מעל קפריסין פחות או יותר?"

לפני כן נשאלו שאלות פחות מרירות, אבל השתיים עברו בהצטיינות את מחנה האימונים שבסופו כל מי שעומד מולך מתחיל לפקפק בעצם קיומו. אנשים שהגיעו עם שאלות פשוט ויתרו אחרי שלושה ניסיונות, נסוגו לאחור והבינו את מקומם בשרשרת המזון. וכן, לראשונה בחיי הייתי עד למצב שדווקא הנוסעים הלא־ישראלים היו אלו שהתפרצו בקול. "סליחה, אבל מה קורה פה? מגיע לנו הסבר!" הם התרעמו, וקצת העירו את הילדים שנמנמו על הרצפה כמו הומלסים. אומר בעדינות - לאחרונה יש מי שתופס טרמפ על המאבק הציבורי נגד אלימות כלפי עובדי ציבור, ומרשה לעצמו להציג כל הבעת ביקורת או שאלה לגיטימית כהתנהגות תוקפנית. הנה אמרתי.

אז מה היה לנו שם בנסיעה המשפחתית הקצרצרה לאתונה? ארבע שעות של המתנה מתוכננת. עוד שעה וחצי איחור מול שער העלייה. ושעה וחצי בונוס בתוך מטוס עומד. למה? טוב. כי כולם באו רק עם טרולים. כולם. בטן המטוס היתה ריקה כמו אחרי שביתת רעב. אבל מעל ומתחת למושבים כבר לא היה אפשר להכניס סיכה. העובדים סירבו להעמיס את הטרולים במשמרת שלהם. ובמושבים שנקנו ביוקר מחברת חלם-איירווייז ישבנו אנחנו, שלחופשה נולדנו, והתגעגענו לאיזה סגר טוב או לפחות בידוד.

shishabat@israelhayom.co.il