חוב קטן לאניד בלייטון

איש אחד ניגש אלי במכולת ונשא באוזניי את אחד המונולוגים המרגשים ששמעתי. אתה קובי? הוא שאל. כן, עניתי.

"אז דע לך שלפני 30 שנה הייתי בקייטנה ואתה היית המנהל, ויום אחד הבקעתי שער בכדורגל ואתה עמדת למעלה בראש הטריבונה ונתת צעקה יואו! וירדת עד אלי להריע לי על הגול לעיני כל החניכים ואני זוכר את זה ממש חזק עד היום".

לאיש קראו ליונל מסי. טוב, לא בדיוק, לאיש קראו אלי, אבל אני בכלל לא בטוח שלמסי אין מנהל כזה בזיכרונותיו. האמת היא שלכל אחד ואחת יש והזיכרונות האלה תקועים שם בכזו עוצמה, עד שזה אפילו מלחיץ קצת, עד כמה כל מילה יכולה לתת עבודה. הו, ילדות, ילדות.

יום אחד אחרי זה החל שבוע הספר, וכמדי שנה שאלנו את המאזינים מה הספר הראשון שהם קראו, זה שהם זוכרים, זה שהשפיע עליהם. רוב הספרים שנבחרו היו ספרי ילדים ונוער, וקונצנזוס מסוים נרשם סביב סדרת "השביעייה הסודית", שגם אלף סדרות בנטפליקס לא ישיגו את האפקט הקיומי שהיא השיגה על נפשותינו הרכות.

אז האמת שזה נכון. אני זוכר את זה בבהירות רבה. את השנים הראשונות עשיתי עם מעט הספרים החרדיים שהיו אז (בראשם, כמובן, סדרת "כה עשו חכמינו" המצוינת של יוכבד סגל), ופה ושם זינבתי ספרים עבריים וישראליים שהיו בסביבה. אני זוכר היטב את "חיילים אלמונים" ו"ארוכה הדרך לחרות" המחתרתיים, מעט עגנון וקצת חסמבה. אבל יום אחד רשמו אותי לספרייה הניידת, ועולם חדש נפתח בפניי. בלעתי ספרים בכמויות כשאת המקום הראשון תפסה "השביעייה הסודית" של אניד בלייטון.

זה עבד יפה מאוד, ואני הצמדתי את חיי הצעירים לחייהם ההרואיים ומלאי הקסם של פטר וחבורתו. כמתבקש, ביצעתי השוואות בינם לבין גיבורי החבורה האחרת, חסמבה, היו לי שם אהבות ושנאות, נתתי פנים ותמונה לכל גיבור ולכל סיטואציה, ואלה היו ימים נעימים מאוד.

יום אחד, בכרך ששמו "השביעייה בולשת" או "מופתעת" (איני זוכר וגם איני טורח לבדוק, מטעמים שמייד יובהרו), פתחה ג'נט דלת של מחסן, ומישהו מבפנים זינק החוצה וברח. ג'נט, ילדה עזת נפש שכזו, התמודדה באומץ עם הסיטואציה. אני פחות. אני חושב שלא אגזים אם אספר שבמשך שנתיים או יותר התמודדתי עם פחד ילדות עמוק שהיה תוצאה, ישירה או עקיפה, של הרגע ההוא. אתגבר על הבושה ואספר שעד היום, פה ושם, כשאני פותח דלת לא מוכרת בלילה, המחסן ההוא מבליח שם לרבע שנייה והלב קצת נופל.

אז מה אני רוצה? הרי אין לי באמת מסקנות מדעיות. אנשי המקצוע בקיאים טוב ממני בסוגיות כאלה. אני רק רוצה לנצל את ההזדמנות שנקרתה בדרכי בשבוע הספר, לפרוק חוב קטן מהלב ולכתוב סוף־סוף בעיתון הכי נפוץ בישראל: אניד בלייטון, לכי לעזאזל.

kobiarieli@gmail.com