לפעמים נדמה לי שארצי מולדתי הולכת פייפן
אנחנו נס גלוי, ומוטב לכולנו להתייחס בחרדת קודש אל הפיקדון שהפקיד בידינו הקדוש ברוך הוא - לשמור על הבית • ואיך התובנה הזאת קשורה לתמונה משפחתית אחת
Your browser doesn’t support HTML5 audio
35 דקות לקח לחבר'ה להתארגן ולעמוד לתמונה משפחתית.
זה אולי נשמע המון זמן, אבל כשהמשפחה מונה יותר מ־200 צאצאים, זה יחסית זריז.
210, אם לדייק, כולל כלת יום ההולדת, יפה. זו ישבה בסבלנות באמצע התמונה וחיכתה שכולם יסתדרו.
מדי פעם ניגשת אליה נכדה ומגישה לה נין לנשק. יפה מנשקת בסבלנות. אחרי הכל, מדובר על יום הולדתה ה־100, וזה די הרבה ניסיון בלנשק נכדים.
יפה היא בת דודה של אמי, ואת יום הולדתה ה־100 חגגנו בשבוע שעבר בקיבוץ עין הנצי"ב.
הסיפור של יפה הוא אגדה מארץ האגדות, ועל כן אפתח כך: לפני שנים רבות חלץ סבא מקס את מגפיו ונסע להביא את יפה מנמל חיפה. יפה הגיעה לבד, הוריה נרצחו על ידי הגרמנים, ומי שאספו אותה אל ביתם ואל משפחתם הם סבא וסבתא שלי, מקס וציביה, הדודים שלה.
גבעתיים של אז נראתה כמו דיונה שנפלו עליה בטעות כמה צריפים.
הרבה זמן לבלות לא נשאר לסביק וספתוש, שהיו צריכים לחלוב בידיים את הפרות שלהם ואחר כך לחלק את החלב ללקוחות.
בניגוד להיום, החיים אז היו באמת קשים. מזון אמנם הונח על השולחן, אבל לרגע אחד הוא לא היה מובן מאליו.
עם השנים השתלבה יפה במסלול הכל־ישראלי ומצאה את עצמה חלוצה בקיבוץ עין הנצי"ב שבעמק בית שאן.
מי שרוצה לקבל מושג כמה דלישס זה היה, שיחשוב על חקלאות בטמפרטורה של 45 מעלות בלי מזגן.
צלולה כיין, חיונית כבת 20, שמחה ומחייכת, יושבת יפה בשעה שילדיה, נכדיה, הנינים והחימשים ניגשים בזוגות ובשלשות לנשק ולהגיש לה פרח, אחד מתוך מאה, פרח לשנה. לא כל השנים היו פורחות.
פעמיים נוספות חבט הגורל ביפה, חבטות שמישהו אחר היה אולי נשבר מהן, אבל יפה, אתם צריכים לראות את הגברת, עשויה מחומר אחר.
לא שאלתי אותה, אבל אני בטוח שבת דודתי לא תכעס אם אשאל לרגע את סיפור חייה, ובדחילו ורחימו אבקש לאמץ אותו, שאוכל להגיד שזה גם הסיפור שלי, של כולנו. ישבתי בשבוע שעבר ליד יפה, מחלץ גרגיר חול עקשן שנכנס לי לעין, הבטתי בה מחייכת והבנתי משהו: בלי שמחת חיים מקיר לקיר אנחנו יכולים לסגור את הבסטה וללכת הביתה.
לפעמים באמת נדמה לי שארצי מולדתי הולכת פייפן, אבל זה ייאוש מתוך פינוק, כזה שאני לא יכול להרשות לעצמי.
דודתי יפה עלתה לארץ, וכל רכושה היו הבגדים שלעורה.
בשבוע שעבר היא חגגה 100, טובלת במשפחתה האוהבת, ולרגע ראיתי אדם שיש לו הכל.
אנחנו רחוקים מלהפסיד, אנחנו נס גלוי, ומוטב לכולנו להתייחס בחרדת קודש אל הפיקדון שהפקיד בידינו הקדוש ברוך הוא. לשמור על הבית, על עיר המקלט האהובה שלנו; הפורחת, היפה בעולם.
מזל טוב, יפה, דודתי האהובה. תודה לך על השיעור שהוא את, ושמאה השנים הבאות תהיינה מוצלחות לפחות כמוך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו