כוונת ההתנקשות בחבר הכנסת איתמר בן גביר עוררה מטבע הדברים את עיקר העניין סביב לכידתה של התארגנות הטרור המזרח־ירושלמית, אבל הפרשה הזאת מטרידה בלא מעט היבטים נוספים.
הראשון והעיקרי שבהם הוא מעורבותם החוזרת - ויש שיאמרו: הגוברת - של ערבים ממזרח ירושלים בפעילות טרור. בשונה מערביי הגדה המערבית, המזרח־ירושלמים מחזיקים בתעודת זהות כחולה ונהנים מכל ההטבות שבאות איתה - מביטוח לאומי ועד חופש תנועה מלא בשטחי ישראל. זה מאפשר להם להתנייד ברחבי הארץ ברכבים בעלי לוחיות רישוי צהובות; עניין מבורך בהיבטים של פרנסה, אבל עניין מסוכן בהיבטים של טרור.
ישראל התעקשה, מסיבות פוליטיות של אחדות הבירה, להגדיר את הפלשתינים שמתגוררים בכפרים במזרח ירושלים כתושבים. מדובר בכ־300 אלף פלשתינים על פי הגדרתם, ציבור עני ועוין ברובו, שמקומו הראוי הוא ברשות הפלשתינית.
הימנעות מכך לא רק מעמיסה על ישראל כלכלית ומייצרת הטיה דמוגרפית מסוכנת בירושלים, אלא שיש בה גם פוטנציאל מסוכן בהיבטים לאומניים - כפי שנחשף שוב אתמול.
ההתארגנות הזאת אמנם תמכה אידיאולוגית בחמאס, אבל התנהלה עצמאית.
זה היבט מטריד נוסף בפעילותה: היא לא קיבלה הכוונה מרצועת עזה או ממקום אחר, אלא פעלה ביוזמה ובהובלה של פעיל מקומי מוכר, שכבר היה מעורב בעבר בפעילות עוינת. כוונותיה היו דומות לאלה שהנחו חוליות אחרות של הארגון בעבר - מחטיפות לצורכי מיקוח, דרך פיגועי התאבדות ומטענים (עם סממן של התאמה לרוח התקופה בדמות פיגוע באמצעות רחפן), ועד לפגיעה בדמות ציבורית מוכרת.
סביר שבן גביר נבחר כיעד בגלל היותו סמל - יש שיאמרו סדין אדום עבור חמאס - בכל הקשור להר הבית ולעיר העתיקה בירושלים. מוזר היה לקרוא אתמול ברשתות החברתיות את דברי אלו שטענו כי מעשיו הם הסיבה לכוונה לחסלו; חמאס לא זקוק לתירוצים כדי לפגוע בישראלים, וממילא לא יכולה להיות שום הצדקה לכוונות להרוג ישראלים גם אם הם נמצאים בקצה המפה הפוליטית.
אבל ראוי שגם בן גביר עצמו יעשה ריסטארט בעקבות הפרשה הנוכחית. האשמותיו את השמאל ואת הממשלה הנוכחית בהתרת דמו מגוחכות בדיוק מאותו הטעם שחמאס אינו זקוק לתירוצים כדי לפגוע בישראלים, וממילא ספק אם בן גביר עצמו - עם ההיסטוריה המוכרת שלו - הוא האיש המתאים לדבר על הסתה של גורמים פוליטיים.
אבל בעיקר טוב יעשה חבר הכנסת הנמרץ אם ישגר מכתב התנצלות לשב"כ ולעומד בראשו, רונן בר. בחודש שעבר הוביל בן גביר קמפיין ציבורי נגד בר והשב"כ; הוא טען שראש השב"כ נכשל בהר הבית, נכשל בבאר שבע, נכשל בבני ברק ובחדרה, ונכשל בעזה - וקרא לו להפסיק לתדרך ולהתחיל לעבוד.
מתברר שבר ואנשיו עבדו באותו הזמן במרץ, ובין היתר הצילו את חייו של בן גביר עצמו. הם עשו זאת באותה מקצועיות שהנחתה אותם כאשר המליצו להגביל את חופש התנועה שלו במהלך חודש הרמדאן, כדי למנוע תבערה רבתי בירושלים ומעבר לה.
בן גביר נהג אז כקוזאק הנגזל, אבל הגיע הזמן שיתבגר; פעילותו מטילה לעיתים קרובות מדי עומס מיותר על כוחות הביטחון ומחייבת אותם להשקיע תשומות מבצעיות בקרקס שהוא מייצר, על פני משימות דחופות בהרבה, ובראשן סיכול טרור והצלת חיי אדם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו