הכישלון של חמאס

באופן טבעי הופנה עיקר הקשב גם ביממה החולפת אל הפעילות ההתקפית של צה"ל בעזה, אבל במערכת הביטחון מוטרדים כעת בעיקר מההגנה, או ליתר דיוק: איך שומרים על הגנה חזקה עד לסיום המבצע.

למרות המחיר הכואב של 10 הרוגים, ההישג ההגנתי במבצע הוא חסר תקדים. זה נכון בעוטף עזה, וזה נכון בעומק המדינה. בעוטף, למעט מקרה אחד שבו הצליח חמאס להרוג לוחם נח"ל ולפצוע נוספים, נכשל הארגון בכל ניסיונותיו להרוג ישראלים באמצעות טילי נ"ט. גם מאמציו להפעיל מנהרות, רחפנים ומל"טים נכשלו, והכמות האדירה של פצצות מרגמה שנורו על הקיבוצים סמוכי הגדר לא גרמה לנפגעים.

בעומק ישראל הצליחה כיפת ברזל ליירט כ־90 אחוז מהרקטות שאיימו לפגוע באזורים מיושבים, כאשר חלק מהיירוטים היו מאתגרים במיוחד, מול מטחים חריגים. ביחד עם משמעת אזרחית גבוהה (רוב הנפגעים לא הקפידו על ההנחיות), לא נוצרה המשוואה שחמאס חיפש של חורבן ונפגעים תחת חורבן ונפגעים.

למעשה, מדובר בכישלון מהדהד של חמאס. הארגון השקיע בשנים האחרונות סכומי עתק בשני פרויקטים מרכזיים: במנהרות המגננתיות שלו, ובאמצעי לחימה התקפיים. כחלק מכך, הוא הבטיח "הפתעות" שהיו אמורות להסב לו הישגים תודעתיים. תחת זה, הוא ראה את כל מאמציו קורסים, כאשר אתמול הושמד כלי תת־ימי ממולכד, דקות לפני ששוגר למשימת התאבדות על ספינה של חיל הים.

חושבים על הסוף

סביר שהכישלונות האלה יאיצו כעת את מאמציו של חמאס לגבות מחיר מישראל, לפני שתישמע שריקת הסיום של המערכה. ישראל מבינה זאת, וכדי למנוע מחמאס הישג שיעמעם את כישלונותיו ויעניק לו הישג אחרון, יועצם עתה המאמץ המגננתי. זאת, במקביל למאמץ ההתקפי, שימשיך להיות מרוכז בשלושה צירים מרכזיים: ציד של משגרים וחוליות נ"ט, הרס תשתיות (כולל מנהרות, מפקדות, משרדי ממשלה ובתי בכירים), ומאמץ לפגוע בצמרת הארגון.

בשני המאמצים הראשונים רשם עד כה צה"ל לא מעט הישגים. הערכות עדכניות מדברות על כ־170 פעילים צבאיים שחוסלו, ועוד מספר לא ידוע שנקברו במנהרות (גורם בכיר העריך אתמול שמדובר ב־120-70). חמאס, כדרכו, אינו חושף את נתוני האמת, גם בניסיון להציג הצלחה ישראלית חלקית בלבד, ובעיקר כדי למנוע דה־מורליזציה בקרב כוחותיו. סביר שגם הפגיעה בנכסי הארגון מעוררת אי־שקט בקרב שורותיו; בעיקר אמורים הדברים בפגיעה בבתי בכיריו - צעד שכבר הוכח כיעיל במערכות קודמות - כאשר אתמול הושמדו בתיהם של כמה מפקדי גדודים ופלוגות בארגון.

במאמץ השלישי מרוכז כעת עניין מיוחד, משום האפשרות שגלומה בו "תמונת ניצחון". חיסול של אחד משלושת בכירי חמאס - המנהיג הפוליטי יחיא סינוואר, והרמטכ"לים המשותפים מוחמד דף ומרוואן עיסא - הוא יעד מרכזי מאז ראשית המבצע, ובוודאי כעת. קשה לאמוד את הסיכוי לפגוע בהם, משום שהם מנוסים מאוד ומתנהגים בזהירות רבה. התקווה כעת היא שתחת לחץ התקיפות (וההשמדה השיטתית של המערך התת־קרקעי המגננתי שבנה הארגון) הם יעשו טעות, שתאפשר לפגוע בהם - בדיוק כפי שקרה למפקד החטיבה הצפונית בג'יהאד האסלאמי, שחוסל אתמול.

לצד העיסוק האינטנסיבי בלחימה, נערכת ישראל לסיומה. רשמית זה עדיין לא עומד על הפרק, אבל מאחורי הקלעים הואצו השיחות הלא פורמליות, בתיווך מצרי, אמריקני ושל שליח האו"ם לאזור. בניגוד לפרסומים שונים, ספק אם יגובש מסמך רשמי שיכלול את תנאי הפסקת האש; סביר יותר שיוסכם להפסיק את האלימות מצידם של שני הצדדים, ולדון בהמשך בפרטים הטכניים.

נוסחה כזאת של "שקט ייענה בשקט" נוחה לישראל, ובתנאי שתישמר. מאחר שלא ברורה מידת ההרתעה שתיוותר על חמאס, תידרש ישראל לנקוט בתקיפות רבה מזאת שבה נהגה בעבר. הארכיונים אמנם מלאים באיומים כי כל "רקטה תיענה בתגובה קשה" ו"דין בלון כדין רקטה", אבל המערכה הנוכחית יוצרת תנאים לקיים זאת בעתיד. בהנחה שישראל לא תצא למערכה על התעצמות עתידית של חמאס, יהיה עליה לוודא שבאזור העוטף לא יהיה שוב פיחות זוחל בביטחון.

ושוב השבויים נותרו בצד

במערכת הביטחון גם ידרשו להחזיר את ההקלות לעזה במדורג, לרבות פתיחה חלקית ואיטית של מרחב הדיג ושל מעברי הסחורות. אפשר שישראל גם תבקש לשנות את נתיב העברת התשלום החודשי מקטאר, כך שיעבור דרך הרשות הפלשתינית, במטרה להגביר את מעורבותה בנעשה בעזה. סביר שחמאס יתנגד לכך; ישראל, מנגד, כבר הבהירה שלא תאפשר לכרוך בהפסקת האש סוגיות הקשורות בירושלים.

עניין כאוב שלא ייכלל בהפסקת הלחימה הוא סוגיית השבויים והנעדרים. למרות מאמצי המשפחות וגורמים נוספים העוסקים בנושא, הבהירו אתמול גורמים בכירים כי השבת הבנים לא היתה חלק מיעדי המבצע, וספק אם סיומו יושהה עד לפתרונה. עם זאת, תוכל ישראל לכרוך את הנושא בשיחות עתידיות על שיקום הרצועה, אם כי קשה להניח שחמאס ייסוג מהתנאים הקשוחים שהציג בעבר כתנאי לסיום הפרשה.

בישראל אמנם מבקשים להמשיך בלחימה כדי להעמיק את הפגיעה בחמאס, אבל מוטרדים מאוד מדעת הקהל השלילית שצוברת תאוצה בעולם. הביקורת הזאת התעצמה מאוד בעקבות הפגיעה ברב־הקומות שבו שכנו המשרדים של כמה כלי תקשורת; למרות הזמן שחלף מאז התקיפה, ישראל לא הציגה עדיין ראיות לכך שהבניין שימש את ארגוני הטרור. הדבר רק מעצים את התחושה כי בזירה ההסברתית - בשונה מזאת המלחמתית - נוחלת ישראל תבוסה צורבת.

יש לכך לא מעט סיבות. הייבוש המתמשך של משרד החוץ, פיצול הסמכויות בין שלושה משרדים מיותרים (התפוצות, המודיעין והנושאים האסטרטגיים), היעדר ראש למערך ההסברה הלאומי, השקעת חסר בטכנולוגיות ועוד. התוצאה היא נזק תדמיתי אדיר לישראל (ואהדה חסרת תקדים לעניין הפלשתיני בכלל, ולחמאס בפרט), שיידרשו מאמצים ואמצעים רבים לתקנו.