אם תרצו להיכנס לארנק שלי, חשוב שתדעו כי בבית משפחת וולף - הכולל שני מבוגרים וטף אחד, שאוכל כמו ציפור - שורפים בחודש ממוצע כ־5,200 שקלים על אוכל. כמעט מחצית מהסכום המופרע הנ"ל היה מושקע בוולט, וכשהבנו את עומק הצרה קיבלנו החלטה על דיאטה כלכלית, וצמצמנו ל־400 שקלים את הוצאות הוולט החודשיות, אבל זה לא באמת עזר - כי הוצאות הסופרמרקט תפחו בהתאמה. אז שש נפשות בבית משפחת בנט הוציאו 11 וחצי אלף שקלים בחודש על משלוחי וולט, וכ־15 אלף על קניות בסופרמרקט ובמעדניות - מוגזם או ריאלי?
לפני כשלושה חודשים רץ ברשתות החברתיות אתגר טרנדי, שבו אנשים בדקו ופרסמו כמה כסף בזבזו עד כה על וולט: מישהי, שכנראה מחזיקה בשיא האפליקציה, הציגה חשבון כולל של 318 אלף שקלים על תקופה של כשלוש שנים. אחת אחרת השוויצה בהוצאה של 146 אלף שקלים, בחור נוסף שפך 89 אלף שקלים, והמונים חשפו בפומבי כי הוציאו עשרות אלפי שקלים דרך אפליקציית המשלוחים.
זאת מגמה הנובעת מכמה סיבות, שבראשן התייקרות חומרי הגלם, שינוע ועוד השפעות נלוות שמסעדנים חפרו עליהן הרבה לאחרונה. ויש גם את האשמה של וולט, אפליקציה שהיא כמעט מונופול בשוק, מה שמאפשר לה לגזור עמלה מופרזת של כ־27% לפני מע"מ ממחיר כל הזמנה. כדי להתמודד עם הנגיסה בהכנסותיהם, המסעדנים היו מוכרחים איכשהו לפצות על העמלה המוגזמת, ועשו זאת באמצעות תמחור מעודכן והעלאת מחירים בתפריט המשלוחים.
וככה, פתאום ניתן להזמין ספגטי ילדים (זאת אומרת, אטריות בלי רוטב) ממסעדה בבת ים ב־53 שקלים, "הדסון" מוכרים המבורגר של 200 גרם ב־119 שקלים, אייל שני משווק חביתה בפיתה ב־27 שקלים, לעומר מילר יש טוסט (גבינה צהובה בלחם לבן) ב־32 שקלים, אצל שמש תקבלו צלחת שווארמה ללא תוספות ב־97 שקלים, ומאוד קל לאתר מסעדות שמוכרות אפילו תפוח אדמה בעשרות שקלים. בשביל להרטיב את הגרון - נוסיף בקבוק שתייה קטן ב־15 שקלים. זה מרגיז, כי לא כולנו נולדנו שי־לי שינדלר.
עוד מוקש בדרך לצלחת חבוי בהגבלת ההזמנה למינימום של 50 שקלים, מה שגרם למנות רבות להתייצב באזור ה־40 ומשהו שקלים, כך שנהיה חייבים להוסיף מוצר נוסף על מנת לסגור את ההזמנה. אחר כך מוסיפים לפחות עשרה שקלים דמי משלוח, ולפעמים גם טיפ לשליח. אם תרצו, למשל, רק צלחת חומוס, בלתי אפשרי יהיה לסגור ארוחה בפחות מ־70 שקלים להזמנה.
אין ויכוח כי 11 אלף שקלים בחודש על משלוחים מוולט זאת הגזמה שלא צריכה לצאת מקופת המדינה, אבל עדיין, לאור המצב בשטח, על מנת להאכיל שש נפשות ממעמד גבוה בשנת 2022 - הסכום המדובר לא מופרך כל כך. אפילו סביר. זאת המציאות של מדינת ישראל, מציאות שבה ביקור בסופרמרקט בשביל עשרה מוצרים בסיסיים לא יכול להסתכם בפחות מ־150 שקלים.
תאשימו את האינפלציה ותתלוננו על תאוות בצע של בעלי העסקים, אבל בינתיים המחירים ממשיכים לעלות, וכדי לאכול מסודר - כל אדם זקוק לאלפי שקלים מדי חודש. אף על פי שמזון הוא מוצר חיוני לקיומנו - אט־אט הוא הופך קשה להשגה. המצב הנוכחי היה אמור לגרום לישראלים לצרוח, לזעוק, להחרים, לחפש חלופות, לארגן מחאות. אבל במקום לקחת את משפחת בנט כדוגמה קולקטיבית, היינו מוטרדים מהשוואות לחמגשיות של קודמו בתפקיד.
הביקורת הציבורית השבוע סביב פרשת הוולט היתה עקומה ואינטרסנטית, ונבעה מכך שהסיפור הודלף לתקשורת מטעמים פוליטיים מלכתחילה כדי לצייר את ראש הממשלה בנט כבזבזן שחי על חשבון משלם המסים.
ככה התעסקנו שוב בביבי־בנט־גילת־שרה, כשהסיפור החשוב על וולט התמסמס מבלי שנדון בבעיה האמיתית: המצוקה הלאומית שהיא התייקרות מוצרי המזון, וכישלון הממשלות, שאחראיות באופן ישיר לעצור את הסחף המתגבר של יוקר המחיה.
nirw@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו