מדינה בלוע הר געש

למהפכת תחריר היו הרבה מטרות, אבל היתה אחת - דמוקרטיה שמה - שהיתה מקודשת מכל. אלא שבמהלך המאבק להשיגה העניקו הצעירים החילונים שהחלו במהפכה את השלטון תחילה לצבא - ובהמשך, באמצעות הקלפי, לאחים המוסלמים. שנתיים וחצי עברו מאז, ומצרים של היום כבר לא מתרגשת ממהפכה אפשרית חדשה, אלא ממלחמת אזרחים. מחאת יום ראשון הקרוב, שאותה יוזמת האופוזיציה, מציבה את מצרים על הר געש. הלבה, אם תפרוץ חלילה, לא תחוס על אף אחד.

האחים המוסלמים, עם תמיכת הרחוב ועם כלים דמוקרטיים, ניצחו בכל מערכת בחירות אפשריות מאז נובמבר 2011 (פרלמנט), והשיא היה ב־30 ביוני 2012, כשהושבע מוחמד מורסי לנשיא. מאז הוא ואחיו הובילו רק לדעיכתה של מצרים - פוליטית, כלכלית וחברתית. מורסי הפך עבור חלק מהאוכלוסייה אפילו לגרוע ממובארק. 18 מיליון מצרים כבר חתמו על עצומה הדורשת ממנו ללכת.

באופן פרדוקסלי, מה שמובארק לא קיבל מוושינגטון מקבל היום דווקא ד"ר מורסי: שגרירת ארה"ב בקהיר, אן פטרסון, הסבירה לאופוזיציה המצרית השואפת להפיל את מורסי, כי הוא אינו מובארק מכיוון שזכה בבחירות חופשיות. מבחינתה, רצוי להמתין לסיבוב הבחירות הבא.

אלא שניצחונות האחים בקלפי הגבירו את השיתוק הפוליטי והחוקתי במצרים. משאל העם לשינוי החוקה, הבחירות לפרלמנט והבחירות לנשיאות לא ביססו את שלטון האחים. להפך. כשמחירי הדלק, הסולר והחיטה רק עולים, והפסקות החשמל הופכות לשגרתיות בדיוק כמו הפשיעה הגואה ברחבי מצרים, לא פלא שתוצאות הבחירות נותרו רלוונטיות בוושינגטון, אבל לא בעבור חלק ניכר מ־85 מיליון מצרים.

מורסי מאמין כי הפגנת יום ראשון היא רק ניסיון להפילו על ידי המיעוט הליברלי. ההודעה שלו השבוע כי ביצע "טעויות" מעידה על הלחץ הגדול שבו הוא נתון. אחת הטעויות הגדולות שעשה, לדוגמה, היתה העימות שלו עם הזרוע המשפטית, שרק הוכיח לבני עמו שמצרים החליפה עריץ חילוני בעריץ דתי. כמה אירוני שדווקא מורשת מובארק (המלחמה באחים המוסלמים) הופכת היום להיות חוד החנית במאבקם של הליברלים. הטעות השנייה היתה העימות שלו עם הזרוע הצבאית. ככה זה כשנוסקים מהר מדי, יותר מדי.

מורסי מתקשה היום למצוא תומכים במצרים הרותחת. במסגד אל־אזהר, הסמכות הדתית העליונה, העניקו אור ירוק למחאה. הקופטים לא מגלים כל רצון לעזור לו, ואפילו הסלפים - שותפים טבעיים, שזכו ברבע מהמושבים בפרלמנט - שואפים לרשת אותו מאחר שלשיטתם המצרי מטבעו דתי.

אבל בקהיר מספרים כי לאחים המוסלמים יש מיליציות איסלאמיות, המוכנות לקרב על פי מודל הבאסיג' באיראן. אם נכונה השמועה, יום ראשון עלול להיות מדמם במיוחד כמו אותו "יום ראשון עקוב מדם" אז באירלנד, אחרי חיסול "כנופיית קהיר" (סוכני מודיעין בריטים).

צריך להודות כי המילה דמוקרטיה אף פעם לא התנגנה בטבעיות לצד האחים המוסלמים. היה מי שראה את זה קודם. בישראל, למשל. כנראה המסך עדיין לא ירד על הכיכר. השאלה היא רק: מה צפוי לנו במערכה הבאה? ומה יעשה כמובן הצבא? הוא שומר על ניטרליות, וכבר הודיע כי לא יעמוד מהצד אם המצב יידרדר לכאוס טוטאלי. לצבא, להבדיל מהעם, יש מה להפסיד. וקשה להגיד שהוא מחבב את מורסי במיוחד.

ביום ראשון חוגג מורסי שנה בשלטון. "יום הולדת שמח ד"ר מורסי" זה לא הולך להיות. הלבה תפרוץ החוצה, והשאלה הגדולה היא רק עד לאן היא תגיע.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו