בתאריך 14 בספטמבר 1984 התקיימו חילופי משמרות משונים ביותר בלשכת ראש הממשלה. אף אחד משני הגושים הגדולים לא היה יכול להקים ממשלה, אף שהמערך היה גדול בשלושה מנדטים מהליכוד. הם נאלצו לחבק זה את זה חיבוק דוב, והמציאו את הרעיון הבעייתי מאוד של רוטציה בתפקיד ראש הממשלה. ראש האופוזיציה, שמעון פרס, הפך לראש הממשלה, ואילו ראש הממשלה, עד לאותו רגע, יצחק שמיר, שב לתפקידו הקודם כשר החוץ, והוסיף לתפקידו את התואר התקדימי: ממלא מקום ראש הממשלה. הם היו אמורים להתחלף ביניהם בדיוק לאחר 25 חודשים, וכך אכן קרה.
היריבים הגדולים נאלצו לפעול יחד, ובאותו בוקר נועדו לישיבת חילופי משמרות. אני הייתי אמור לכהן כמזכיר הממשלה, אך נזקקתי לישיבת הממשלה הראשונה כדי להתמנות לכך באופן רשמי, ובינתיים הכנתי עצמי לתפקיד, וישבתי באחד מחדרי לשכת ראש הממשלה. עשרים דקות לאחר שהחלה ישיבת חילופי המשמרות הופתעתי לראות את שמיר יוצא מלשכת פרס, וצועד - כמנהגו - במהירות ובנחרצות החוצה.
מיהרתי ללשכה ושאלתי את ראש הממשלה החדש אם הפגישה ביניהם התפוצצה. הוא צחק וסיפר כי זו היתה פגישה רגועה מאוד. מה הוא אמר לך? שאלתי בסקרנות, ופרס אמר: לא תאמין, אבל המסר העיקרי שלו היה: "הקשב לאברום". היה זה מסר ברור. פרס נהג להקשיב לאברום.
בהיותו באופוזיציה נהג ראש השב"כ האגדי לפקוד אותו לעיתים מזומנות ולעדכן אותו בעניינים שהשתיקה יפה להם. אברום עצמו היה עדיין סודי. אנשים מעטים, יחסית, ידעו שהאיש הזה, אשר דמותו לא שידרה שום סימן של "שב"כיות", עומד בראש הארגון המסקרן הזה, ואחראי לביטחוננו הפנימי. הוא נתפס כנקי מפניות, מי שהאינטרס הלאומי הוא האינטרס היחיד שלו, וכמי שיש להיענות לפניותיו.
המשבר הגדול היה פרשת קו 300. מה שנתגלה באותה פרשה הוביל, בסופו של דבר, לכך שכמעט כל הנהגת השב"כ פינתה את מקומה, לאחר שזכתה לחנינה ללא משפט מאת הנשיא. אברום נשבר באותם ימים וסבר כי ההחלטה הגורפת תהרוס את השב"כ. הוא טעה. השב"כ איבד את תדמיתו של מי שאינו יכול לטעות, אך לא את יכולתו התפעולית. בדיעבד, היה זה משבר בונה.
אברום הוא אחד מבניה הטובים והחשובים ביותר של ישראל. הסיום הבעייתי של כהונתו אינו יכול למחוק את ההישגים שהביא אליהם את הארגון. עם זאת, צריך היה לצפות בסידרת "שומרי הסף", בערוץ 1, כדי להבין כיצד הוא ראה את תפקידו בכל אותן שנים שבהן מילא את אחד התפקידים החשובים ביותר במערכת.
לדבריו, כמי שהאמין בצורך להקים מדינה פלשתינית מייד לאחר מלחמת ששת הימים, וגם בלי קשר לכך, הוא ראה עצמו כמי שקונה זמן למען מקבלי ההחלטות, כדי שהללו יוכלו לקבל את ההכרעות ההיסטוריות. מטרתו היתה להבטיח שקט ביטחוני מירבי, כדי שההחלטות החשובות באמת לא יתקבלו תחת לחץ, על רקע אלימות קשה, ומתוך תחושה של אין ברירה. הסידרה החשובה של דרור מורה צריכה היתה להיקרא "קוני הזמן", ולאו דווקא "שומרי הסף".
למה רק עכשיו?
השאלה היא כמה זמן אפשר לקנות, בעיקר כאשר מבינים שאין הממשלות עוסקות באופן אינטנסיבי במאמץ למצוא פתרון לסכסוך הישראלי־ערבי. קניית הזמן היתה יכולה להיות הגיונית אילו היינו היום בשנת 1967 או 1968: ישראל כובשת בסערה שטחים הגדולים פי שלושה משטחה המקורי, העולם אינו דורש ממנה לפנותם ללא הסדר, והממשלה חייבת להחליט כיצד היא נוהגת בשטחים אלה, איזה סוג של שלטון יתקיים בהם, מה היקף החירות שיינתן לתושבים בשטחים השונים שכבשה, ובעיקר - מהו האופק המדיני.
האם היא רוצה להשתחרר מהם בהקדם האפשרי תמורת שלום, האם היא סבורה כי שליטה בהם משמשת עבורה רצועת ביטחון חיונית לעתיד, האם שליטה על פלשתינים רבים מדי היא סכנה לעתידה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, או שמא אפשר לאזרחם ולקוות שהמאזן הדמוגרפי ישתפר, או לספח את השטחים ולהעניק לפלשתינים זכויות מצומצמות של תושב בלבד.
אבל ראשי השב"כ, המופיעים בסידרה מצמררת זו, מילאו את התפקיד הבכיר כל כך בשנות ה־80 ועד לאחרונה ממש. הם העניקו למערכת 45 שנה כדי לשקול מה לעשות בשטחים, ואילו מקבלי ההחלטות, שוויתרו על סיני ועל עזה ואשר סיפחו את רמת הגולן, עדיין נעזרים, עד היום, ב"קוני הזמן" לגבי חבל הארץ הרגיש ביותר - הגדה המערבית.
הגברים הנוקשים, המופיעים בסידרה, לא הצטיירו בעיניי אף פעם כאנשי שמאל חלילה או כחברי "מחנה השלום" רחמנא ליצלן. בתפקידיי השונים, בעיקר כמזכיר הממשלה, כמנכ"ל משרד החוץ (החבר בוועדת ראשי השירותים), כשר המשפטים וכחבר בוועדות המשנה של ועדת החוץ והביטחון, היו לי עימותים לא מעטים איתם.
דעותינו היו חלוקות בעיקר על רקע דרישות לגרש פלשתינים מן השטחים, או לזכות באישורים ל"לחץ פיזי מתון". ופתאום אני יושב באולפן הטלוויזיה ומתבונן באנשים הללו, שומע את דעותיהם האמיתיות, ומבין כי כל מה שקרה בעשרות השנים הללו היה ניסיון מצידם לאפשר לי ולשכמותי להחליט! הם רק קנו לי זמן.
קשה לי למחוא להם כפיים. אני מעריך אותם ורואה בהם פטריוטים ישראלים. אבל כשאני מתבונן במסך, אני אומר לעצמי: אין מדובר בחיילים שמילאו פקודות. מדובר בראשי המערכת. מדובר באנשים שיכלו לפתוח את פיהם בחדרים הסגורים ולומר בקול את דעותיהם.
איפה הם היו אז? ממי הסתירו את הערכותיהם האמיתיות לגבי הצורך בהסדר עם הפלשתינים? למה לא אמרו למקבלי ההחלטות שאי אפשר לקנות את כל הזמן שבעולם, שמוכרחים להגיע לפתרון מדיני, שיש פרטנר, שהסיכון בהסדר קטן מאי הסדר, שאי אפשר להמשיך בהתנחלויות? אני, על כל פנים, לא שמעתי זאת מהם בחדרים הסגורים.
כך, שבשורה התחתונה, במקום למחוא כפיים לחבר'ה הכי נוקשים, המבטאים היום את הדעות המקובלות עלי, אני מוצא עצמי רותח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו