על מה חרבה ירושלים

ענת ברדוגו מחיל החינוך אחראית לחיילים עם צרכים מיוחדים בגבעתי. מצוקותיהם הן לחם חוקה. אבל מה שהתרחש לפני חודש חרג מכל מה שהכירה. חייל נקלע למשבר אישי וכלכלי, ובמקום לחזור לבסיס עבר להתגורר בחורשה מבודדת על יד חברון. היא פנתה למפקדת שלה בחיל החינוך וביקשה שיקצו לה רכב צבאי וליווי. חברון אזור מסוכן. כל דקה עלולה להיות גורלית. המפקדת סירבה. מי שמטפלים בחיילים עריקים הם המפקדים בגבעתי. זו אינה האחריות של חיל החינוך.

חיילת אחרת היתה שומטת את ידיה בחוסר אונים. אני רק בורג קטן. עשיתי כל מה שיכולתי. אבל ענת ברדוגו, שלא קורצה מהזן שממנו עשויים ראשים קטנים, ביקשה את עזרתו של קצין בכיר בחיל השלישות. הקצין, בניגוד למפקדת, הבין מייד את הדחיפות הקריטית ונסע איתה לחורשה במהירות. הם מצאו את החייל מתגולל בגילופין והחזירו אותו לבסיס בשלום.

סגן ברדוגו הועמדה למשפט. גזר הדין: נזיפה חמורה והערה בתיק האישי.

ככה ייעשה לקצינה שמעזה לעקוף סמכויות.

יש נהלים. יש כללים. זה החוק!

שהעמידו דיניהם על דין תורה

לפני שלושה ימים החלה תקופת "בין המצרים", שנפתחת בשבעה עשר בתמוז ומסתיימת בתשעה באב. השם "בין המצרים" עשוי להישמע כמו תיאור פסטורלי של נוף ימי, אבל הוא מציין שלושה שבועות של אבל על חורבן בית המקדש ועל קיצה של ממלכת יהודה.

יהודה חרבה פעמיים: בפעם הראשונה לפני אלפיים ושש מאות שנים, בידי הצבא הבבלי, ובפעם השנייה לפני כמעט אלפיים שנה, בידי הצבא הרומאי. שש מאות וחמישים שנים מפרידות בין שני החורבנות, אבל גם נביאי התנ"ך, שחוו את החורבן הראשון, וגם חז"ל, שחוו את החורבן השני, התמודדו בדיוק עם אותה השאלה: למה זה קרה לנו? או בנוסחם של חכמינו: על מה חרבה ירושלים? היינו מצפים שחשבון הנפש שלהם יעסוק בעיקר בהיבט הצבאי, שהרי יהודה חרבה בגלל תבוסה במלחמה, אולם הם בחרו להתמקד דווקא בתחום החברתי.

כולנו מכירים את האמרות המפורסמות שמדברות על עושק עניים, אפליית גרים ושנאת חינם. אבל חז"ל מצביעים על סיבה נוספת, מוזרה להדהים: "דאמר רבי יוחנן לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה".

אילו האמרה הפרובוקטיבית הזו היתה מופיעה באיזה מקור נידח, היינו יכולים להתעלם ממנה. אך היא מצוטטת בתלמוד הבבלי, ועוד בליווי ההסבר הבא: "שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין".

לקרוא ולא להאמין.

ירושלים חרבה משום שהפוסקים הקפידו לפסוק את הדין בדיוק לפי ההלכה, ולא גילו שום גמישות.

הסכין עדיין טהורה

לצד סיבות שמנוסחות בהכללה, מצויים במקורותינו גם סיפורים אישיים, שמתארים אירועים כאילו קטנים שגרמו לחורבן. הסיפור הכי מזעזע לטעמי חבוי בתוספתא. מסופר בו על שני פרחי כהונה שעלו בריצה על כבש המזבח והתחרו ביניהם מי יגיע ראשון לקורבן. בעודם דוחפים זה את זה נעץ אחד מהם את סכין השחיטה בליבו של חברו. עלה אביו של הנדקר, הביט בו ואמר: בני מפרפר.

כל מי שקורא את הסיפור בטוח שתיכף תישמע הזעקה: בבקשה תצילו את הבן שלי.

אבל האב בחן אותו בקפדנות ופסק: הוא עדיין חי, הסכין טהורה.

חז"ל כנראה חוששים שלא נתייחס לסיפור שלהם ברצינות. הרי מי שדואג לטהרה של סכין בשעת הגסיסה של בנו הוא מטורף, מה זה נוגע לנו? לכן הם טורחים לסכם את הלקח במילים ברורות ומפורשות: ללמדך שטומאת סכין קשה להם לישראל יותר משפיכות דמים. על זה שכינה נעלית ומקדש נטמא.

לא מדובר במקרה חריג, כי אם בתופעה. בית המקדש חרב משום שבני יהודה לקו בעיוות ערכים מוחלט ולא הבחינו בין עיקר לטפל. הלכות טומאה וטהרה היו יותר חשובות בעיניהם מאשר חיי אדם.

צבא רומא שרף את בית המקדש. זה נכון. אבל כשהבניין המפואר עלה בלהבות, הוא כבר היה קליפה ריקה וחלולה. בלי קדושה.

הרומאים החריבו בית מקדש שלא היה ראוי להתקיים.

היש צדיקים יותר מאיתנו?

גם האמרה של רבי יוחנן, המתייחסת לתחום ההלכתי, וגם הסיפור בתוספתא, העוסק בתחום הפולחני, מתארים את הקלקולים שהובילו לחורבן יהודה. שני המקורות מצביעים על עיוותים ערכיים שנגרמים מתוך כוונות טובות. בני יהודה עבדו את אלוהים במסירות והיו בטוחים שהם צדיקים לעילא.

אצלנו אין טומאה, אמרו לעצמם בסיפוק כוהני המקדש, טהרת המזבח מעל הכול, אנחנו מוסרים למענה את נפשנו, היש צדיקים יותר מאיתנו?

אצלנו אין פשרה, אמרו לעצמם בסיפוק פוסקי ההלכה, המסורת מעל הכול, אנחנו דנים דין תורה לאמיתו, היש שומרי משפט יותר מאיתנו?

אצלנו אין עקיפת סמכויות, אמרו לעצמם בסיפוק מפקדיה של ענת ברדוגו, הנהלים הצבאיים מעל הכול, הנסיבות אינן חשובות כלל, היש קפדנים יותר מאיתנו?

אני לא טוענת שצה"ל שלנו דומה לחברה הקלוקלת של יהודה שקרסה אל אובדנה. חס וחלילה! אבל יש בצבא, ובמדינה בכלל, קבוצות וארגונים, ואף אנשים פרטיים, שמגלים קנאות מוגזמת לכללים פורמליים.

העיוות הערכי החמור, שמפניו הזהירו נביאינו וחכמינו, צריך להתנופף כדגל אזהרה תמידי מול עינינו:

חברה שמעדיפה שמירת נהלים על פני חיי אדם אינה ראויה להתקיים.