נסיעתו הבהולה־משהו של בנימין נתניהו אל ולדימיר פוטין היא מהלך בעיתו. במידה מסוימת, ייתכן כי אפילו איחרה מעט את המועד.
מסירת טילים מודרניים מרוסיה לסוריה היתה בעייתית בפני עצמה בכל שנות שלטונו של בית אסד. היא חמורה פי כמה בשנים אלה, שבהן נתונה סוריה למלחמת אזרחים, ובשאר אסד מרצונו או בכפייה איראנית מעביר נשק מודרני זה לידי חיזבאללה על אדמת לבנון.
הבעיה הבינלאומית מחמירה לנוכח מה שהפך לקאסוס־באלי (עילת מלחמה) מטעם ישראל. היא הבהירה בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים כי לא תניח להעביר אמצעי לחימה מודרניים לידי ארגון טרור כחיזבאללה. אם אסד לא התייחס לאיום הישראלי ברצינות, כי אז באו (לפי פרסומים זרים) תקיפות חיל האוויר בינואר ובמאי 2013, והעניקו אמינות לאיום הישראלי.
כדי לממש את האזהרה הישראלית לא יהיה לצה"ל מנוס אלא למנוע גם את פריסת הטילים הרוסיים שעלולים להגיע לידיו של אסד, ולאחר מכן ליפול לידי ארגוני טרור או ליורשים קיצוניים, ואולי לנסות לחמוק עימם אל חיזבאללה בלבנון. ישראל, שתקפה שיירות נשק כאלה בינואר ובמאי, לא תוכל ולא תרצה לחדול מכך היות שמדובר בנשק רוסי חדש.
ישראל מעולם לא רצתה להתעמת עם הדוב הרוסי, גם כשבריה"מ הופיעה בזירת "המים החמים" של הים התיכון לפני כ־40 שנים כנותנת החסות למצרים ולסוריה. ישראל עצמה אז עין מפעילות חיל האוויר הסובייטי, ומשה דיין היה מי שהתעמת עם הצמרת הצה"לית אשר ששה ליירט את מטוסי המיג, שהתגרו בשליטה הישראלית המלאה במדבר סיני.
"עלינו להצמיד אוזן לקרקע ולהאזין לקולות העולים מנתיב הפילים", טען אז דיין, ורק בקושי רב התיר את העימות האווירי אשר הסתיים בהפלת המטוסים הרוסיים.
ההיגיון שהינחה את דיין לא השתנה, אף על פי שהמציאות המדינית והצבאית אחרת. רוסיה אינה בריה"מ שעברה מן העולם, והיחסים המדיניים והכלכליים בציר מוסקבה־ירושלים שונים מאשר בעבר, ובכל זאת אין לצה"ל כל עניין בעימות. תפקידו העיקרי של נתניהו הוא להעביר לפוטין מסר כפול: ישראל מחויבת למנוע מעבר נשק כה מודרני לחיזבאללה ואת פריסתו נגד מטוסיה על אדמת סוריה השסועה והחסרה שלטון מרכזי יציב, ולפיכך עם כל הרצון להימנע מעימות עם רוסיה תעמוד על מימוש חובתה.
זה מסר מורכב, כבד, מסובך, עדין ורב איומים, אבל אין לישראל משהו אחר להציג לפני פוטין. גם הקרמלין צריך למחשבה תחילה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו