שובה של הברית המעמדית נגד הפריפריות

בשמאל אוהבים להאשים את נתניהו בשיתוק הפוליטי ("שישחרר כבר!"), אבל לא מוכנים להיישיר מבט אל ההתערטלות המוסרית והערכית שמאפשרת לראשי השמאל לאמץ כל קומבינה כדי להדיח אותו. אנו עדים למהלכים פוליטיים מההזויים בהיסטוריה שלנו, שתפיסת העולם העומדת מאחוריהם היא: אם נתניהו ייצא מבלפור, כל תחלואי ישראל ייפתרו, המדינה תפתור את כל בעיותיה, נס יתרחש. ימוגר העוני, אי־השוויון יימחק, משאבים והשקעות יומטרו על הפריפריה, הפערים במערכת הבריאות ייסגרו, וברגע אחד ייעלמו גם הגזענות וההדרה כלפי ערביי ישראל. כבונוס, מערכת המשפט תהפוך בִן־רגע לצודקת ולהוגנת יותר.

זוהי, בתמצית, השקפת העולם של השמאל הישראלי כיום, תפיסה שמאפשרת למנהיגיו ולמנהיגותיו לקבל את נפתלי בנט כראש ממשלה בלי להסס. מי שהגה את תוכנית סינגפור הופך ביום אחד לשותף יותר מלגיטימי, והנה, השותפות ההיסטורית בין הציונות הדתית לשמאל הישראלי "של פעם" קורמת עור וגידים ומחדשת ימיה כקדם. שותפות של שתי אליטות היסטוריות מתמזגת לנגד עינינו מחדש. אך מה הפלא, בעצם? בסופו של דבר האינטרסים המעמדיים, כשהם מופשטים מכל קישוט ומשוחררים מכל מחויבות אידיאולוגית, שבו להיות זהים.

מאחורי חלק גדול ב"רק־לא־ביבי" עומדת למעשה ברית מעמדית, הד או גלגול לברית המעמדית מהימים שבהם האינטרסים של השמאל המפא"יניקי חפפו או הצטלבו עם אלה של המזרחי והקיבוץ הדתי. אז, לכל הפחות, היתה גם זהות ערכים מסוימת, וכלפי חוץ שתי האליטות דיברו על סוציאליזם ומדינת רווחה.

היום, לעומת זאת, למרות האתוס ההתיישבותי, הציונות הדתית מחויבת יותר לערכי השוק החופשי ולבעלי ההון - מספיק לעיין בתוכנית סינגפור כדי להבין את האתוס ואת החזון. אין פלא ש"ברית האחים" של בנט נרקמה, קודם כל, עם נציג המעמד הבינוני־גבוה, מנהיג הציבור המבוסס ממרכז הארץ. מה שמדהים, לכאורה, הוא שהשמאל האידיאולוגי מוכן לוותר גם על מראית העין של מדינת רווחה סוציאל־דמוקרטית. איך הפכה שנאת נתניהו לדבק שמחבר בין אידיאולוגיות כל כך הפוכות? התשובה פשוטה: מאחורי התיעוב העמוק לנתניהו רובצת סלידה גם - או בעיקר - מתומכיו; זהו ניכור מעמדי, שאינו חף גם מרובד עדתי.

מקשת החזית לסילוק נתניהו, מהורוביץ ועד לפיד, ממיכאלי ועד סער, מליברמן ועד לפיד - קשה לבודד רכיב שמאל אמיתי, כזה שמייצג לפני הכל את העניים, את העובדים, את הפריפריה. העובדה היא שאפילו במערך פוליטי שמתחפש ל"מפץ", אין הנהגה אמיצה מספיק כדי לזנוח חיבורים מעמדיים לטובת תפיסת שמאל כלכלי שתשחרר את ישראל מהפוליטיקה המדירה והגזענית שלה. ממרצ ועד ימינה: זה האינטרס המעמדי שמנצח את האידיאולוגיה.