במדינת הימנים

לפני שבועות ספורים שוחחתי עם אחד מחותמי העצומות הרבות נגד נתניהו. עצומת גנרלים כלשהי כמדומני, וביקשתי הסבר למצב.

"אנחנו נמצאים בקרב האחרון לפני נפילת מדריד לידי הפאשיסטים", הוא הסביר, עם רפרנס (מקורי, חייב להודות) למלחמת האזרחים הספרדית בשנות ה־30 במקום לתהליכים הוויימאריים השחוקים עד לזרא. "והבעיה של הקומוניסטים היתה שהם היו מפולגים. זה הביא לפרנקו את הניצחון".

זו היתה תשובה נהדרת כי היא חושפת בדיוק את המצב הנפשי בשמאל בשנים האחרונות. ראשית, ההודאה המפורשת סוף סוף שהשמאל הרק־לא־ביבי שלנו מזדהים עם הקומוניסטים. זו לא הדמוקרטיה שמטרידה אותם, לא החירויות ולא המערכת החוקתית - אלא שלטון האוליגרכיה הרדיקלית והערכים הפרוגרסיביים שהיא נושאת. זו אמירה כנה, ויש להעריך אותה.

אבל פה מסתיימת הכנות. שהרי אם אכן זה ה"קרב האחרון" רגע לפני נפילת העיר לפאשיזם, מדוע מסתפקים הגנרלים בחתימה על עצומה עלובה? במצב חירום אמיתי שכזה יש לצאת לרחובות, לאחוז בנשק, להקים מתרסים, לחפור חפירות, לבצר בונקרים. אם הדמוקרטיה באמת בסכנה, לחתום אלקטרונית על מודעות בעיתון זה הדבר שיציל אותה?

וכאן מגיעים לנקודה המהותית: בשמאל אוהבים לעורר פאניקה מוסרית, למרוח כותרות שחורות ולתאר את כל הרע, המסוכן, המפחיד והגרוע במדינה. אבל האמת היא שהם לא מאמינים לעצמם. בסתר ליבם הם יודעים שבסך הכל לא רע פה, שלמרות 30 שנות הפחדה שום תסריט אימה לא התממש, ושאפילו בצד כל המחדלים והשערוריות ישראל מגיעה במצב לא רע לקו הסיום של הקורונה. "הפאשיסטים שעולים על העיר" זה בעיקר דימוי שהם אוהבים לטפח לעצמם, בזמן שהם נהנים מכל הטוב ששלטון הימין ממשיך לספק להם כבר יותר מעשור.

הם אפילו מודים בזה בעצמם: מושא הגעגועים של השמאל כבר מזמן אינו לגיבורי העבר שלהם. תבדקו כמה פעמים במערכת הבחירות הזו הוזכרו רבין, פרס, גלילי, אלון או אפילו בן־גוריון. יחד עם מפלגת העבודה, האתוסים המכוננים של השמאל נעלמו מהמפה.