הכל היה יכול להיות אחרת

הלך הרוח שמנסה להקטין את הישגיו של נתניהו לאורך השנים נבנה בצורה מתוחכמת. כל הישג מנותק לחלוטין מהקונטקסט ההיסטורי ומהתהליך שהוביל אליו. הוא מוציא מכלל אפשרות היסטוריה אחרת שהיתה יכולה להתממש. סיפור אלטרנטיבי של מדינת ישראל בעשור האחרון, אם רק היינו פותחים בטעות את הדלת שמאחוריה לא היה ניצב נתניהו, אלא אולמרט או לבני, אי שם, ב־2009. דמיינו מה היה קורה אז.

ראש הממשלה האלטרנטיבי מסביר ביום שנבחר, שהדבר שהכי חשוב הוא הקמת מדינה פלשתינית. כפי שאמר בזמנו אולמרט: "שתי מדינות או שישראל גמורה". התקשורת מגבה אותו בסיקור של "צונאמי מדיני" שמתרגש עלינו, ואבו מאזן כבר לא צריך לאיים בהכרזה חד־צדדית. המפית שניתנה לו הופכת לעמודים. וכדי לשכנעו לקבל "רק" 97 אחוז מהשטח, ישראל מציעה מכסה קבועה של חזרת פליטים. כמו בהסכם ז'נבה. ארגוני השלום והצדק הישראלי־פלשתיני עותרים לבג"ץ, והלה קובע שהכמות אינה מידתית ואינה עומדת במבחן הסבירות. חוק הלאום? חלום של בודדים באופוזיציה. בינתיים מתגבש רוב לשינוי חוק השבות, בכל זאת צריך לאחד משפחות. פלשתיניות.

ביהודה ושומרון מתחילים בתוכנית לעקירת מאות אלפי יהודים מבתיהם, מחייהם. שי ניצן מקבל צו גיוס, וחקיקת ימי ההינתקות מסייעת למנוע הפגנות. בזמן הזה הווקף הירדני משוטט ברחובות ירושלים ומסייע בהתוויית קווי החלוקה המחודשים שלה. שכן מי פילל אל "שכונות הקצה"? ובכלל, מה חשוב יותר מחיזוק הסכם השלום עם "המעצמה" הירדנית?

בזירה מול איראן ראש הממשלה האלטרנטיבי, שרואה את העניין עין בעין עם אובאמה, משאיר את הטיפול בידי ארה"ב. איראן ממשיכה להתחזק, הסכם הגרעין נחתם ללא שום התנגדות ישראלית. להפך, באדיבות ג'יי־סטריט, ראש הממשלה נואם בעד ההסכם. מדינות המפרץ, הרואות בהתנהגות הישראלית חולשה ורפיסות, מאוכזבות ומבינות שהדרך לבית הלבן עוברת דרך תמיכה בפלשתין. מדינות אפריקה ודרום אמריקה נותרות בתמיכתן האוטומטית בפלשתינים. ארה"ב, גואטמלה, קוסובו, הונגריה וצ'כיה פותחות נציגות בירושלים, הבירה הפלשתינית חדשה.

בזירה הכלכלית נעצרים קידוחי הגז, שמעולם לא נמצא, ובכלל, למה לא להמשיך לקנות גז מצרי? שר האוצר החליפי אינו יוזם פרויקט סייבר לאומי ואינו מדמיין שבעוד עשור זה יהיה הישג בינלאומי. כלכלה חופשית ממשיכה להיקרא קפיטליזם חזירי, ועם מיסוי מכביד וביורוקרטיה, ישראל ממשיכה להיות מחוץ ל־OECD. גם הקרטל ההשכלתי נמשך, לא מוקמות פקולטות נוספות לרפואה, ואת המרכז האוניברסיטאי באריאל עומדים לסגור לקראת הפינוי הגדול.

אבל העם מאוחד ומגובש. אחיד כמו לחם. כמו בשנות ה־70. "ישראל היום" ושאר ערוצי הימין נכרכים בגורלו של ערוץ 7. אכן, הכל היה יכול להיות אחרת. מזל שאף אחד אחר לא "תקוע בבלפור" במקומו של נתניהו. אחרת, מי היה חולם על מדינת ישראל כמעצמה כלכלית וביטחונית כזאת? וחשוב לא פחות, מי היה מגשים זאת? גם היום, שתי דלתות עומדות לפנינו, אך הבחירה אחת: בנימין נתניהו.