הפושע החרדי הוא פושע מתעתע. עבור אנשים רבים, כל חרדי שני מייצג את דמות "הרב", המחויב לתורה ולמצוות, אדוק ושומר וחי בעולם שמרני. לייצוג זה יש בסיס אמיתי, אך ככל שאנו מעמיקים בהיכרות עם השונים מאיתנו וגם עם הדומים לנו, המציאות בשטח סותרת את אותה הבניה של "דמות הצדיק" פעמים רבות. מדי.
התעתוע הזה הוא גם בעיה פנימית של המגזר החרדי: בספרי קומיקס לילדים חרדים פושע אף פעם לא נראה ככזה שכיפה גדולה לראשו, שזקנו יורד לו על פי מידותיו ופאותיו מסתלסלות בחן משני צידי פניו. פושע, בעולמו של ילד חרדי, נראה... ובכן - חילוני.
בעולם אוטופי, לעיתון הליטאי "יתד־נאמן" או לעיתון החסידי "המודיע" היו כתבי תחקירים שהיו מאתרים את הבעיות הפנים־מגזריות ומציפים אותן, מפרסמים תמונות של פושעים חרדים ולא רק של רבנים צדיקים, מזדעזעים מפגיעה בילדים רכים כשם שהם מזדעזעים מאמירות של פוליטיקאים על קצבאות ילדים או על תקציבי ישיבות. בעולם אוטופי, המגזר החרדי כולו היה פועל יחד עם רשויות החוק והאכיפה כי בעולם האוטופי, הוא גם היה מיוצג, הוא היה מרגיש חלק מכל זה.
אך המציאות רחוקה מכך. החברה החרדית בישראל חרתה על דגלה התבדלות. אף שבשנים האחרונות היא מעוניינת להשתלב יותר ויותר בעולם הכללי, רחוק היום שבו היא תחשוק בייצוג הולם במוסדות השלטון, האקדמיה, האמנות והתרבות. נוח לנו החרדים להיות ככה קצת בצד. אנו חרדים לשינויים בלתי הפיכים ולהרס רוחני.
עד היום זעמו אזרחי ישראל על הניתוק החרדי משאר העם. כיום, זועמים על גישה זו גם האנשים הפרטיים מתוך החברה החרדית. למשל, חבריי, חברותיי ואני. למשל, הניתוק שגורם לכך שחרדים לא שותפים בנטל הצבאי, גורם גם לכך שהפשיעה החרדית היא פשיעה נוראית מאין כמוה, שאין בכלל גופים בעלי סמכות שמכירים את היקפן של העוולות ואת הדפוס שלהן, שיודעים לאבחן את נקודות החולשה שהפושע מנצל.
מצב זה הביא לכך שמאז קום המדינה ועד היום, הפשיעה החרדית כוללת מפלצות רבות עוצמה שלאף אחד אין מושג איך להתחיל לגשת אליהן. הסיפור של משי זהב הציף את הבעייתיות המובנית מבחינה סוציולוגית בכל חברת מיעוט, כזו שלא ששה לשתף פעולה עם הרשויות, שמתנהלת באופן מסוים כמו אוטונומיה, במקרה שלנו - בחסותה האדיבה של המדינה.
הסיפור מזכיר לי איך מדינת ישראל מפקירה את הילד הקטן בידי בעל הכוח במגזר שלו. מדינת ישראל, שלא מפקחת על מוסדות חינוך חרדיים כשם שהיא מפקחת על מוסדות חינוך ממלכתיים, שמחליקה את העובדה שבחיידרים אין מה שיש בכל בית ספר בארץ - ממונה על הטרדות מיניות, פסיכולוג או יועץ חינוכי, מדינת ישראל אשמה בשטח ההפקר החרדי הזה ובזוועות שקורות בו.
נראה כי מאמצי החיבור של גורמי האכיפה למגזר החרדי מושקעים בעיקר בבניית קשרים עם ראשי הקהילות ועם העסקונה החרדית; שהם, באופן אירוני וכואב, מהווים את הבעיה. הם לא הפתרון. מה קורה כאשר, עם כל הקושי, נפגע או נפגעת חרדים פונים החוצה לרשויות ומבקשים סיוע או תובעים צדק? הם פוגשים בתחנה שוטרים שהם חברים של משי זהב.
לא הגיוני שדמה של ילדה במאה שערים סמוק פחות והיא מופקרת בידי בני קהילתה, שלעיתים לא מסוגלת לתת לה זכויות בסיס ואף עשויה לפגוע בה. לא הגיוני שילד בקריית ספר, שחי בתרבות שונה, ובחינוך לסט ערכים אמוני שונה, לא יקבל זכויות בסיס של שלום וביטחון ושהסיכוי שלו להיאנס גבוה הרבה יותר מהסיכוי של ילד ממוצע בישראל.
כל עוד לא יקומו גופים ברורים ורציניים שמיקוד פעילותם הוא מיגור הפשיעה בעולם החרדי, המצב ימשיך להיות קטסטרופלי. פוגעים לא יחדלו ממעשיהם וחפים מפשע לא יחדלו מלהיפגע.
אביגיל היילברון היא יועצת תקשורת ומייסדת "לא תשתוק"
