"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

התרגלנו לשחיקה בערך הפרטיות

,עודכן

בעוד אנשי מדע הרפואה, הפוליטיקאים והפרשנים מתלבטים אם נכון לנו גם סגר רביעי, מזדקרת השאלה: ומה יהיה לאחר שיושמד הנגיף? האם נסתגל לנהל את שגרת היום־יום ללא המסיכה? בימים שלפני ספירת הנגיפים, אולי יזכרו כמה מן הקוראים, ניהלנו את חיינו זה בתוך חייו של זה. ערך שמירת הפרטיות, אפילו קדושת הפרטיות, התפוגג בחיי היום־יום. פוליטיקאי כי ינהל שיחת טלפון, לא יהיה מודע כי לאחריה יופץ תוכנה ברבים. הרי זהו אחד הכללים של המשחק הפוליטי אצלנו.

אובדן הפרטיות היה למאפיין כה מכוער בעידן של טרום מגיפה. פרצה המגיפה - והורגלנו, במצוות הרופאים, לנהל את חיינו בריחוק (של שני מטרים, לפחות!) מבן שיחנו. מי ייתן ומשהו מכלל זה של הריחוק, אפילו הניכור, יישמר גם לאחר התפוגגות המגיפה.

והנה נרקמת לה מציאות אחרת: אובדן הפרטיות עלול להתהוות בחסות החוק. מהלכי היום־יום של הפרט יהיו לנחלת אחרים. תתפוגג לה הזכות לפרטיות: בין שנשים פעמינו לסופר הקרוב, ובין שנחמוק לפגישה לילית, יימצא מי שיידע את הפרטים בהליכות חיינו. הסיבה לכך טמונה בניסוי שצפוי להתחיל מחר (שני): אזרחים כי ישובו ארצה משהות בחו"ל, יוכלו לבחור בין שתי ברירות: להישלח לבידוד ביתי - ואז יידרשו לענוד צמיד אלקטרוני ולשאת טלפון נייד כדי לוודא שנשארו בבתיהם בלא שהפרו את בדידותם. לחלופין, יוכלו לבחור בהתבודדות במלונית.

סגן שר הבריאות יואב קיש נימק כך את ההסדר החדש, הכובל את הזכות לפרטיות: "הדבר המרכזי יהיה מנגנון המעקב, כמו מצלמות המהירות בשולי הכבישים". אם כך נראית בעיני קיש ההשוואה, נזכיר שמצלמות המהירות, בשולי הכבישים הראשיים, לא בלמו לחלוטין את עברייני התנועה. האם יעמדו המצלמות במשימה, יפרידו בין אדם לאדם, כל עוד יסתופפו בחבורה? האם בגוף המעקב, שיקלוט את אותות האזהרה שישגרו המצלמות, אכן יידלקו אורות אדומים, שיגרמו לשמירת המרחק בין המסתופפים? הברירה תיוותר בעיצומה: צמיד אלקטרוני או בידוד מרצון במלונית. השהות במלונית, כידוע, כבר היתה לבלתי רצויה, עד כי יש הנמלטים ממנה.

אולי זו תהא המורשת הלא רצויה, לפחות בעינינו, המורשת של אובדן הפרטיות. מישהו יעקוב אחרינו! נקווה שמומחים יגלו אמצעי שיערוב לשמירת זכות הפרטיות שלנו, לפני שתתנפץ. אגב כך, ראויה לתמיהה העובדה כי ההגבלות המוטלות, גם באמצעות חקיקה, לא עוררו בחברה ויכוח ראוי ונוקב, אף שמדובר ביכולת לפגוע בקדושת הפרטיות. האם נבדקו לעומקם אמצעים טכנולוגיים שיוכלו לשמור על הזכות לפרטיות וגם ירסנו את יכולת ההדבקה של הנגיף? חבל שמציאות החיים בטרם עידן הקורונה הוטמעה בנו עמוקות. הזכות לפרטיות הפכה, למרבה הצער, שולית, בלתי נחשבת.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

יעקב אחימאיר

עיתונאי במשך כל ימי חייו, שדר רדיו וטלוויזיה בשידור הציבורי. שליח רשות השידור הראשון לוושינגטון ("בתחילת שנת 2020 פוטרתי מתאגיד השידור בלי שנמסר לי הנימוק לכך"). "משלב בטוריי זיכרונות ומסקנות מן העבר. מעולם הרהרתי בשינוי משלח ידי - עיתונות. וזאת אף שלא תמיד איכות העיתונות אצלנו ראויה וחפה מחסרונות".

כדאילהכיר