דין דנקנר כדין בוזגלו

הטייקון נוחי דנקנר פירסם אמש בתוכנית "פגוש את העיתונות" בהנחיית דנה וייס מכתב מתבכיין לעובדיו, בו האשים את האווירה הציבורית בסיכול ההצעות לחילוץ הפירמידה שלו מקשייה. כולם אשמים, חוץ ממנו ומהנהלות בנק לאומי והפועלים, שהעניקו לו הלוואות ללא ביטחונות ראויים. ממש באותן דקות הופיעה על הצג של התוכנית בערוץ 2 רשימת המשכורות שהוא ובכיריו נטלו מן הקונצרן, וזה היה מביך, מביש.

רק שלאורך כל הדיון הסוער חזר איש העסקים אלפרד אקירוב לתפקידו המסורתי. האיש אשר נחלץ בסיבוב הקודם לתקוף את הפרופסור ירון זליכה – מי שניהל את המאבק המשמעותי הראשון נגד אהוד אולמרט – הכריז עתה כי מתנהלת הסתה מאת שלי יחימוביץ' נגד הבנקים. מדוע? מפני שהציבור מאס בפירמידות? ומפני שנמאס לו לראות כיצד קומץ משפחות עשירות נהנה מכל היתרונות, לרבות מחיקת חובות?

לא נכון שנתנו לדנקנר הלוואות ללא ביטחונות, זעק אקירוב, ובכן מדוע לא נוטלים ביטחונות אלה לטובת הבנקים הנושים? כן, הודה אקירוב, כי הביטחונות שווים כלום, אפס. מערכת הבנקאות סובלת מהצגה דלילה של טיעוניה אם אקירוב הוא דוברה.

אין הסתה נגד הבנקים. בניגוד לטענת הטייקונים, שזללו בכל פה את המשק הישראלי ומינפו אותו במיליארדים, "הרחוב" (שם נרדף לאספסוף?) אינו תופס את מקום הדירקטוריון. אבל כאשר בנק לאומי או הפועלים מעניקים לדנקנר הלוואות כיד המלך ואינם גובים בחזרה את המיליארדים – על מנהליהם להסיק מסקנות וללכת הביתה. הם נכשלו. לא "הרחוב" ולא "האספסוף".

יתירה מזו, להנהלת הבנק מותר למחוק את החוב של דנקנר. אבל ל"רחוב" – שהטייקונים כה מזלזלים בו ומאשימים אותו בקריסת המשק לעתיד - יש גם זכות דמוקרטית להגיב. הוצאת החשבונות מבנק אשר נוהג בדנקנר ובדומיו כבבן תפנוקים היא מהלך לגיטימי, לא הסתה. רק שמנכ"לית לאומי רקפת רוסק־עמינח התעשתה ברגע האחרון, וראויה להערכה. במקום להאשים את הציבור (שהוא בעלי הבנק) או את הפוליטיקאים הביקורתיים כאילו הם גרמו למשבר – עצרה רוסק־עמינח על סף התהום וחזרה בה ממחיקת החוב המכעיסה והמרגיזה.

דנקנר הוא בוזגלו. דנקנר הוא לבקוביץ'. אם אינו מחזיר את חובו האישי יש לרדת לנכסיו ולהשתלט עליהם ולמצוא בעלים חדש שיקנה אותם. אחת משתיים, אם ממילא אינם שווים – מדוע לוותר לו על החוב? ואם אפשר לשקמם – מדוע שהוא אשר כשל יעשה כן במקום איש עסקים אחר, שלא דבק בו כישלון?

מה שאירע בפרשת מחיקת החוב של דנקנר, שבסופו של דבר סוכלה מפני שרוסק־עמינח בלמה בשנייה האחרונה, חייב לשמש אות אזהרה גם לציון קינן בבנק הפועלים שלא לנהוג לפנים משורת הדין. הטייקונים והבנקאים מקבלים בימים אלה מבני האור שיעור חשוב בהבנת מגבלות הכוח במשק מודרני ובחברה דמוקרטית. זה מאוחר. אך טוב מאוחר מאשר בכלל לא.