"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

חכמים על המונים

,עודכן

חודשיים נותרו לשריקת הסיום. מחוגי השעון נעים בעצבנות לעבר הדקה ה־90. ברשתות החברתיות - היציע המודרני - נדמה כי החשיבה השקולה והמאופקת יורדת לספסל, ובמקומה עולים שחקנים אגרסיביים במיוחד; קריאות ההמון גוברות ומאיימות לדרוס את שיקול הדעת של המאמן/הבוחר. נכון, זה טבעי לעונת בחירות, אבל חילופי עונות אינם מחליפים את האמת. אדם ניכר בכעסו.

ביציע הימין־מרכז בולטים בצבעוניותם מעריצי נתניהו; נהרות של דיו נשפכו לתיאור מניעיהם ותרבותם הפוליטית. נניח לזה ונפנה ליציע שמאל, ששם הפרסונליזציה חריפה ואגרסיבית במיוחד. עיתונאים ובלוגרים משחררים את חרצובות לשונם: "הדוצ'ה", "הקיסר", "מפלג ומשסה" הם מטיחים בנתניהו. לדידם, כל מהלך של נתניהו נובע מאינטרסים, וכל פלוס הופך למינוס.

זה עניין גלוי וידוע. מה שפחות ידוע והולך ומתבהר הוא הסנקציות הקשות שמטילים האוהדים כדי למשמע חברים סוררים שאינם מיישרים קו. תזכורת קיבלנו בשבוע החולף, כאשר הוסכם בין נתניהו לאביב גפן על הקצאת 70 מיליון שקלים לעולם התרבות. התצלום של גפן לצד נתניהו הוציא מהברנז'ה מיצי קיבה רעילים: "נער הפוסטר של ביבי", "אביב גפן נוצל לטובת קמפיין בחירות", הטיחו בו. זה לא מקרי. במאי 2020 העז בני גנץ לחתוך את הכבלים מידי מפעיליו ולהצטרף לנתניהו. באותו הרגע עשה מעשה שלא ייעשה, ועל כך נידון ללינץ' אכזרי. הותר הרסן: "בוגד" ו"סמרטוט רצפה" היו חלק מכינוי הגנאי שהוטחו בו. המון מוסת.

בשונה מ"ציבור", "המון" הוא ישות בעלת דרגה נמוכה של שיקול דעת, אימפולסיבי הנוטה לצבוע את המציאות בשחור־לבן. והשאלה הנשאלת היא: מדוע דבק כתם ה"המון" בימין, אך לא בשמאל? מדוע נוטים יריבי נתניהו להגחיך וללעוג לקוראים "היידה ביבי"? מדוע מפגיני בלפור, שהצטיידו במיצגים מיניים בוטים, אינם אלא "ישראל היפה" ו"גיבורי הדמוקרטיה"?

התשובה נמצאת בחלוקה המעמדית: כשם שהמנצחים כותבים את ההיסטוריה, כך העילית החברתית כותבת וממסגרת את זולתה באינספור ערוצי ביטוי העומדים לרשותה.

אבל כתיבה זו אינה סוף פסוק והיא טעונה פרשנות, פירוק ופיצוח. הנה עובדה: מאז מהפך 77' בכל פעם שהליכוד ניצח בבחירות, נטו מרבית חוקרי מדע המדינה, שרגליהם נטועות בשדה תרבותי מסוים מאוד, להסביר זאת במונחים כגון "פוליטיקה של סטטוס", "פוליטיקה של מעמד", ובשנים האחרונות באמצעות המושג "פופוליזם". לפי הסברים אלו, בוחרי הימין ומנהיגיו (כולל טראמפ, ז'איר בולסונארו, וכמובן בגין בשעתו) מתנהלים בראש ובראשונה מכוח מניפולציות פרימיטיביות; הימין חסר רקע, היסטוריה ובקרה עצמית. לא השקפה או ערכים מנחים אותו. חברות וחברים, אלו לא טורי דעה אלא עוגן אקדמי המצפין רעיון ברור: הצבעה לימין היא אינדיקציה ברורה להיותך חלק מההמון. יתר על כן, אותה עילית אקדמית הטעינה את מושג ההמון במשמעות ברורה: מבהיל, מסוכן ומעורר אימה.

אבל המסבירים בעם לא על האמת יצאו ללמד, אלא על עצמם: רבים מהם, עיתונאים ואקדמאים, חולקים רקע משותף שמכוחו בנו לעצמם עדשות עבות שדרכן הם רואים את המציאות ללא בקרה, ובלופ אינסופי אינם מאשררים אלא את עולמם והשקפתם עד כדי גיחוך. המון עם סגנון. לא רציונליים ולא במקרה.

למרות זאת, לא יהא זה מוגזם לצפות מהם לנהל דיאלוג ביקורתי עם עצמם. בפועל, להוציא מתי מעט ישרי דרך (דוגמת חיים רמון), מה שאנו רואים זה ציפוף שורות. חבל מאוד, אם היו פתוחים לביקורת מתוך המחנה היו יכולים לתרום רבות להעמקת תרבות הוויכוח והדמוקרטיה. אבל על מנת לצעוד בנתיב זה, ראשית חכמה היא להקדים צניעות, דרך ארץ ולימוד. מי שצריך יותר מכל להזריק לעצמו מנה כפולה של ערכים אלו, בטרם יעלה ליציע, אלה המלומדים בעיני עצמם המתיימרים לשאת באחריות ואינם רואים את דבשתם.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

יצחק דהן

מרצה וחוקר, בעל דוקטורט מטעם בית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית. דהן פרסם עשרות חיבורים אקדמיים בכתבי עת ישראליים ובין-לאומיים. נושאי מחקריו: החברה הישראלית, מדיניות חברתית, פוליטיקה עירונית, מנהיגות קהילתית, יחסי מרכז-פריפריה, תרבות פוליטית ועוד.

כדאילהכיר