"מרמה והפרת אמונים": לסל - וחסל

בראשית החודש הונח על שולחן הפרלמנט האנגלי דו"ח עב כרס של ה־Law Commission - הגוף המרכזי המנסח רפורמות חקיקה – ובו המלצה חד־משמעית לביטול העבירה misconduct in public office, שהמקבילה לה אצלנו היא העבירה "מרמה והפרת אמונים". בדו"ח נאמר שהעבירה הקיימת, שהיא בת מאות שנים ושמקורה ב"משפט המקובל", אינה בהירה ושגבולותיה לא ברורים, ושהדבר יוצר פוטנציאל לשימוש לרעה ולאי־צדק. הדו"ח ממליץ להגביל את העבירה למקרים של פגיעה חמורה באינטרס הציבורי, המלווה באשמה משמעותית, וליצור מנגנון שיבטיח הוגנות ועקביות בהגשת כתבי אישום והימנעות מבזבוז משאבי הציבור. הדו"ח מתבסס גם על סעיף 7 לאמנה האירופית לזכויות אדם (ECHR), שאוסר ענישה רטרוספקטיבית המבוססת על איסורים מעורפלים.

האם בשורת ביטול העבירה תגיע מבריטניה גם אלינו? את העבירה המדוברת "מרמה והפרת אמונים", סעיף 284 לחוק העונשין, ירשנו מהמנדט הבריטי על ארץ ישראל. מדינת ישראל רק תרגמה לעברית את סעיף 140 לפקודת החוק הפלילי משנת 1936. החוק הזה נוסח במקורו עבור הקולוניות של בריטניה והגיע לארץ ישראל מקפריסין. למרבה הצער, עד היום לא התפנתה כנסת ישראל לחוקק חוק עונשין חדש, מתאים לרוח התקופה, שיטתי, עם פחות עבירות, עם הגדרות ברורות ולא רחבות ועונשים סבירים.

אך גם על רקע זה בולטת העבירה "מרמה והפרת אמונים". בניגוד צורם לעקרון החוקיות ולשאיפת המשפט הפלילי לספק אזהרה הוגנת לאזרחים, שהרי "אין עונשין אלא אם כן מזהירין" - נוסח החוק כלל לא מבהיר מהי ההתנהגות האסורה: "עובד הציבור העושה במילוי תפקידו מעשה מרמה או הפרת אמונים הפוגע בציבור, אף אם לא היה במעשה משום עבירה אילו נעשה כנגד יחיד, דינו – מאסר שלוש שנים". נוסח זה גם מראה שההתייחסות השכיחה בתקשורת ל"מרמה והפרת אמונים" כאל שתי עבירות נפרדות, מוטעית מיסודה.

מהו "מעשה מרמה או הפרת אמונים הפוגע בציבור"? איש אינו יודע, גם לא השופטות והשופטים בבית המשפט העליון. במצב שכזה חירות האדם, המבוססת על ידיעת התחום האסור ועל ההנחה שהשאר מותר, מצטמצמת מאוד. איסור שכזה מעניק כוח מופרז לרשויות אכיפת החוק לשלול חירותו של אזרח. זוהי חקיקה רעה שכבר לפני כשבעה עשורים צריך היה לבטל. דעה מרכזית אחת בקרב המומחים למשפט פלילי היא שהעבירה מיותרת, בהיותה גולשת לתחום המשמעתי ולמישור האתי ולוכדת התנהגויות שלא מתאימות לדרסטיות של המשפט הפלילי. במציאות הישראלית הפכה העבירה ל"עבירת סל" - מושג שאין לו מקום במשפט הפלילי, באשר עצם קיומה פוגע באוטונומיה ובכבוד האדם.

במשפט האמריקני איסור פלילי מעורפל מוכרז על ידי בית המשפט כבטל בהיותו מנוגד לחוקה. בישראל בית-המשפט מעולם לא ביטל איסור פלילי כמנוגד לחוקי היסוד. בפסק הדין בפרשת שבס כתב השופט מצא שהשופטים נכשלו בהשגת המטרה של קביעת מבחן ברור ומדויק ליסודות העבירה. אף שלפי מדדים בינלאומיים ישראל אינה מדינה מושחתת, בתהליך שאותו כינתה פרופ' גור־אריה בצדק "פאניקה מוסרית", הפכה העבירה למכשיר לשימוש תדיר מדי במשפט הפלילי.

בחזרה לבריטניה. במקום misconduct in public office המעורפלת, מוצעות שתי עבירות צרות יותר. נוסף על הגדרה ברורה יותר של ההתנהגות האסורה, ביסוד הנפשי של העבירה המוצעת נדרש ש"איש הציבור שאף להשיג רווח, וידע שאדם סביר יראה את השימוש שעשה בתפקידו כלא ראוי באופן רציני" - שהרי מדובר במעשים שבהקשרים אחרים כלל אינם פליליים. כמו כן, נקבעה לצד האיסור הגנה - למקרים שבהם ההתנהגות היתה אינטרס של הציבור. עד שנזכה בישראל לחקיקה ראויה, אולי השופטים ילמדו מהאנגלים כיצד לפרש את האיסור שהותירו לנו, ושהם עצמם מבקשים לבטל.

פרופ' בועז סנג'רו מלמד במכללה האקדמית גליל מערבי ובמכללה האקדמית ספיר ומייסד האתר "ביקורת מערכת המשפט הפלילי"