כשהצדק ייעשה, נוכל לישון בלי לחשוב על הזוועה

הבן הגדול שלי כבר בן 5. לפני כמה חודשים הוא שאל אותי, "אמא, נכון אין אנשים רעים?" חייכתי ואמרתי לו שלא...

זו הפעם הראשונה ששיקרתי לילד שלי... הוא היה בן 3 כשאח שלו הקטן עבר התעללות.

הוא היה רק בן 3 כשהסברתי לו שהמעון של אחיו הקטן נסגר כי כרמל עשתה לו דברים שאסור. בגלל זה הוא מתנהג ככה. מרביץ לו כל חמש שניות וצוחק... שבגלל זה אחיו דרך לו על הראש מתי שהוא שכב על הרצפה סתם ככה.

במשך תקופה ארוכה ניסיתי להסביר למה לא מרביצים וכמה זה לא נעים. תקופה שאני שומעת את הבן שלי קם בצרחות בלילה, תקופה שאני מנסה להבין למה הוא מדבר רק בבית ולא בגן, למה הוא סירב להיגמל, למה הוא לא מדבר בגן וצוחק.

שנה וחצי לתוך הפרשה שלנו אבל הכאב רק גדל, התסכול ושאלות בלי תשובות.

הבן שלי היה שם מגיל שלושה חודשים עד שנה ותשעה חודשים. את התחושות שאני עוברת אני לא יכולה להסביר. את הכאב של הסכין שמדיון לדיון יותר כואבת... את האכזבה מהמדינה שלנו... שאין באמת חוק שיגיד די! אין מישהו שקם, עצר ואמר שמשהו רע קורה פה.

הבן שלי הקטן היום בן 3 וחודשיים. לפני חודש הוא קם בבוקר ופוצץ את הבובה במכות... שאלתי אותו למה הוא מרביץ לה, הוא אמר לי, "אמא, היא התנהגה לא יפה".

אני לא יכולה לתאר את הכאב שהיה לי באותו רגע. לקחתי אותו אלי והסברתי לו שגם אם מתנהגים לא יפה אסור להרביץ. זה לא נעים וככה אסור להתנהג. שבועיים אחר כך הוא לקח כיסא, שם אותו בצד הסלון וקשר את עצמו עם חבל קפיצה.

כולם אמרו שאחרי גיל 3 הם לא יזכרו... עובדה שכן. הוא מוציא דברים שאני לא יודעת איך להגיב אליהם. אנחנו חווים כל יום קשיים גם בינינו לבין עצמנו. מוציאים המון כספים על טיפולים לו ולנו. אנחנו קורסים נפשית וכלכלית, והיא, היא מסתובבת חופשי... מקבלת הקלות במעצר הבית, אפילו מאושר לה להיכנס לראש העין. המחשבה שאני אפגוש אותה, שהבן שלי יראה אותה, גורמת לי לכאב ולפחד עמוק.

היום, אחרי שנה וחצי מגיעים לרגע האמת, נדע האם בית המשפט יכריע אשמה או לא אשמה ובאילו סעיפים. 18 סעיפים. לבית המשפט זה עוד תיק בלו"ז, לנו זה עוד צעד ענק קדימה לקראת סיום. כולי תקווה שהצדק ייעשה ואנחנו נוכל אולי קצת להניח ראש על הכרית כל לילה בלי לחשוב על מה שהילד שלנו עבר בגן.

מוריה קואליו היא אמא לילד שהיה בגן של כרמל מעודה