רגב באה לתקן, וקלקלה עוד יותר

זכייתו של הסרט "לאה צמל - עורכת דין" בפרס אופיר לסרט התיעודי לא מפתיעה. סרט שבמרכזו ישראלית המקדישה את חייה להגנה משפטית על מחבלים פלשתינים, לא יכול לאכזב. הפרס בכיס של היוצרים עוד לפני שצולם שוט אחד. גם בין חמשת סרטי העלילה שעלו לגמר, הסרט הפוליטי היחיד הוא דרמה פרו־פלשתינית ואנטי־ישראלית - "המתים של יפו" - המתארת התעללות של שוטרים יהודים בערבים שנותרו אחרי 48'.

סרטים כאלה עמדו ביסוד יוזמתה של השרה מירי רגב לשנות את חוק הקולנוע כדי לחזק יצירה קולנועית שתיתן ביטוי גם ל"מחנה הימין". שנתיים לאחר שינוי החוק, לא נראית שום סנונית ימנית באופק. הסרטים הפוליטיים היחידים הנעשים מהדהדים עמדות שמאל רדיקלי. לא רק שרגב לא שיפרה את המצב - היא אף הרעה אותו.

רוב יוצרי הקולנוע בישראל, כמו בתחומי תרבות אחרים, מזוהים עם השמאל הרדיקלי, וכך גם הלקטורים, כלומר אלה הממיינים ושופטים את ההצעות המוגשות לקרנות הקולנוע התומכות בהפקות מקומיות. עד לביצוע תיקוני השרה בחוק, מעמדם הרשמי של הלקטורים היה כשל יועצי חוץ. חוות הדעת שלהם היו בגדר המלצות, והנהלת הקרנות יכלה מטעמים סבירים גם לפסול המלצות אלה. גם אני, כמי שייסד וניהל את קרן מקור לקולנוע ולטלוויזיה משנת 1996, פסלתי לפחות ארבע המלצות של לקטורים, מתוך כ־500 סרטים שבהם השקיעה הקרן בתקופתי. כך, למשל, "ביטלתי" פסילה של סרט שהצדיק התנחלויות, משום שחוות הדעת של הלקטורים נבעה לדעתי משיקולים פוליטיים ולא אמנותיים. אגב, גם בסרט על לאה צמל לא הייתי שולל תמיכה, בוודאי לא מסיבות פוליטיות.

ב־2018 חוללה השרה את השינוי המיוחל בחוק באמצעות הקביעה שהחלטות הלקטורים יעלו מרמת ההמלצות לרמת ההחלטות המחייבות. ממנהלי הקרנות נשללה הזכות להתנגד להחלטות הלקטורים, והם הפכו למנכ"לים הנושאים בכל האחריות לתוצרים - אך נטולי סמכות לחלוטין. אפילו במקרה של החלטה חיובית הנגועה בניגוד עניינים כתוצאה מקרבה בין לקטור ליוצר - אין למנכ"לים אפשרות להתערב.

שדרוג מעמד הלקטורים מ"ממליצים" ל"מחליטים" נטרל את יכולתם של מנהלי הקרנות לאזן את הנטייה האידיאולוגית השמאלנית המובהקת של מרבית הלקטורים ולמנוע שיקולים פוליטיים בתמיכה בהפקות. ידוע לי על לא מעט מקרים שבהם תסריטים שהתאפיינו באוריינטציה פרו־ציונית או אנטי־פלשתינית, נדחו על הסף על ידי הלקטורים בטענות סרק על "חד־צדדיות". נוסף על כך, החוק קובע שתהליך השיפוט ייעשה באנונימיות. מקריאת התסריט ועד מסירת ההחלטה, זהות הלקטורים לא ידועה ליוצרים. הדבר דומה לפסק דין הניתן ללא חתימה של שופט. כך נשללת מהמגישים האפשרות לערער על פסילה הנובעת לדעתם מטעמים אידיאולוגיים או אישיים.

באופן פרדוקסלי, דווקא התיקון שנועד להבטיח שקיפות, הפך את תהליך קריאת התסריטים וניפוים ל"טופ סיקרט" כמו בארגוני ביון. החלטות הנוגעות להשקעת כספי ציבור ביצירה תרבותית, מתקבלות במחשכים. מקבלי ההחלטות עצמם אינם מבינים איזה משטר אורווליאני הם יצרו בהפיכת היועצים למחליטים אנונימיים.

ומי אחראי לאבסורד? שרת התרבות הקודמת. קרנות הקולנוע בתחומי התעודה והעלילה הפכו פורמלית לסניפים של השמאל הרדיקלי. יוצרים הכותבים תסריטים בעלי נטייה "ימנית", צריכים לעבור טיפולי המרה ל"שמאל", או להחליף מקצוע. השרה שבאה לתקן - קלקלה לחלוטין. בתום כהונתה אמרה שאפילו שני שרים שיבואו אחריה לא יצליחו לתקן את מה שהיא עשתה. זו היתה פליטת פה פרוידיאנית שאולי חשפה את הלא מודע. אבל היא טועה. לא צריך שני שרים; די בשר אחד שיתקן את נזקי השרה, ובלבד שיהיה בעל ראש פתוח ונחישות פוליטית. האם שר התרבות הנוכחי ניחן בתכונות אלה? בשלב זה התשובה אפופה ערפל.

גדעון גנני הוא קולנוען, מייסד ומנכ"ל קרן מקור לקולנוע ולטלוויזיה בשנים 2017-1996