זו לא הכיפה, זה הסיפור הלאומי

לא הזקן והכיפה מחוללים את ההתנגדות למינוי תא"ל (מיל') והשר לשעבר אפי איתם ליו"ר יד ושם. לרב מיכאל מלכיאור זקן ארוך יותר, וזה לא מנע ממנו להתייצב בנחרצות בוטה בהובלת מחנה המתנגדים. מסגור ההתנגדות לאיתם כהסתייגות מדמותו הציבורית, מובילה לדיאגנוזה שגויה. הסיפור עמוק ומשמעותי יותר מדימוי סטריאוטיפי. מדובר בשאלת היסוד של מיקום השואה בתודעת הזהות היהודית וביסוד זיקתה לתקומת מדינת ישראל.

זה כמה עשורים שמוסד יד ושם - על מדריכיו וחוקריו - נתון למגמות שנויות במחלוקת. מדובר בוויכוח עקרוני סביב שתי שאלות יסודיות: ראשית, האם היתה השואה אירוע ייחודי לעם היהודי, או שמדובר בתופעה אוניברסלית של רצח עם, שהתרחשה גם לעמים אחרים ועלולה להתרחש שוב בעתיד, בדפוס דומה, במקומות נוספים. שנית, האם הפשע הנורא ייחודי לגרמניה הנאצית ונבע מתשתית תרבותית לאומית ייחודית, או שמדובר גם כאן בתופעה אנושית בעלת מאפיינים אוניברסליים, שעלולה לחזור על עצמה בתרבויות אחרות, אולי אפילו גם אצלנו, במדינת ישראל.

שאלות אלה חובקות עולם ומלואו בדיון הפילוסופי והמדעי בשאלה מהו טבע אדם, והן מתקיימות במרחב העיון האינטלקטואלי, הרחק מעבר לסדר היום הפוליטי והחברתי במדינת ישראל הקטנה. בשתי סוגיות מהותיות אלה הפכו בהדרגה מדריכי יד ושם, לעיתים בעל כורחם, לסוכני השפעה של השקפת עולם אוניברסלית, זרה לעמדת הרוב היהודי במדינת ישראל. הדבר מתבטא באופן מובהק בהכנה ובליווי של משלחות צה"ל במסעות "עדים במדים". חוויתי את המגמה הזו באופן אישי כשעמדתי בראש משלחת כזו בקיץ 2003. התפיסה שלפיה בתנאי לחץ וסיכון מסוימים יכולות השנאה, הגזענות והרצחנות לסחוף כל בן אנוש, אף הפכה לדגל במאבק נגד "הכיבוש" במרחבים שעבור יהודים רבים הם נחלת אבות.

בכל שנה, לקראת יום השואה, עולים אלופי המטכ"ל ליום עיון ביד ושם. באחד מביקורים אלה הובילה מדריכה בכירה לאולם שבו מוצגות יצירות אמנות, שיצרו שורדי השואה שעלו למדינת ישראל. סמוך לשלטי ההכוונה, דיברה המדריכה על יצירותיהם של "השורדים המהגרים". תיקנתי אותה, בהדגשה: "הם לא מהגרים, הם עולים"; יהודי עולה לארץ ישראל, וזה ייחודה של תופעת קיבוץ הגלויות כבשורה נבואית. היא התעקשה שהמילה "הגירה" היא המונח המקצועי האוניברסלי. זה בדיוק סלע המחלוקת: האופן שבו בוחרים לספר את סיפורם של העם היהודי ושל מדינת ישראל, בהתכחשות למאפייני יסוד ייחודיים שאין דומה להם בתולדות האנושות. מונחת כאן מחלוקת מהותית בגישת היסוד להבנת השואה ותקומת מדינת ישראל.

איך כל זה קשור לאפי איתם? יד ושם כמוסד בעל השפעה הוא מעוז חיוני לשליטה על עיצוב הסיפור שמדינת ישראל מספרת לעצמה במאבק על המשך דרכה. לא במקרה כמה מחסידיה הבולטים והמובהקים של הגישה ה"אוניברסלית" בחקר השואה מובילים את המאבק הארסי והפרסונלי נגד אפי איתם. הם יודעים שבראשותו תנשב ביד ושם רוח יהודית ישראלית, ובדיוק את זה הם מבקשים למנוע.