אין בנאליות של רוע

לקראת יום השואה הקרינו בבתי הקולנוע סרט המהלל ומקלס ומשבח את הפילוסופית חנה ארנדט, שבכתיבתה על רצח ששת המיליונים הזיקה לישראל יותר מכל הוגה דעות יהודי אחר. היא הלכה לעולמה לפני 38 שנים, אך ביקורתה על ישראל - שנכתבה בעקבות דיווחה ממשפטו של אדולף אייכמן ב־1961 - מזינה עדיין את שוחרי רעתה של מדינת היהודים. אינטלקטואלים ושמאלנים קיצונים ומוסלמים, ואפילו אקדמאים תועים בני הארץ, נתלים בה כדי לרופף במשהו את הזיקה בין ישראל כמקלט הבטוח של האומה לבין משמעות השואה.

אין זה מאבק על העבר. לא מחלוקת בין היסטוריונים. הקרב מתנהל על ההווה ועל העתיד, וקל לנופף בתיאוריה של ארנדט כדי לפגוע בטיעון הישראלי כי רק ההישענות על כוחה העצמי של ישראל מבטיחה את הקיום היהודי.

לא זו בלבד שהתנגדה לעריכת משפטו של אייכמן בירושלים, אלא שבעיקר פיתחה תפיסה מעוותת כאילו מכונת הרצח הנוראה בעולם אינה יותר ממעשה "בנאלי" של נאצים רפי שכל, שלא הבינו מה הם עושים. יש הסברים ויש "הבנות" למצבים, שהם תחילת ההצדקה של המעשה הפלילי. היהודייה המבריקה של המאה ה־20 פתחה את הדלת בפני האיראנים והאנטישמים האירופאים ואנשי האיסלאם הקיצוניים, אף שלא התכוונה לכך.

הוגי הדעות של דורה דחו בתוקף את תפיסתה. חוקר היהדות פרופ' גרשום שלום ועורך "הארץ" גרשום שוקן שמו אותה ללעג. אבל היא שרדה - בעיקר מפני שבמחנה האנטי־יהודי היו מי שביקשו להעלות את תפיסתה על נס לצורכיהם.

מדוע עשתה כן? האם מפני שבהיותה בת 17 תינתה אהבים עם הפרופסור שלה מרטין היידיגר, שהצטרף למפלגה הנאצית וגירש יהודים מהאוניברסיטה, והיא בחוצפתה חזרה להיפגש עימו אחרי המלחמה וציטטה בלי בושה את טיעונו כי בעשותו כן בשנות ה־30 לא קרא את ספרו של אדולף היטלר "מיין קאמפף"?

כבכל תפיסה שקרית מתוחכמת, היה קורטוב של אמת בטענתה כי חלק מההנהגה היהודית שיתף פעולה עם הנאצים. מרדכי רומקובסקי עשה כן בגטו לודז'. הנהגתו של ד"ר ישראל קסטנר בבודפשט, 1944, היתה בלתי נסלחת בעיקר - ומפני - שתמך בארבעה פושעי האס.אס גם אחרי מלחמת העולם השנייה כאשר שום איום נאצי לא ריחף מעל ראשו. אך במה חולשה זו דומה במשהו לאחריותם של האייכמנים לגדולה שבזוועות האנושיות?

תיאוריית הבנאליות של הרוע יוצרת מישור מוסרי אחד לטובים ולרשעים, לנבונים ולכסילים, ומשרתת היטב את המגמה המבקשת להטיל ספק בלגיטימיות של קיום מדינת היהודים בארץ הקושאן התנ"כי. ארנדט לא התכוונה להתיר את דמו של העם היהודי, אבל זה מה שעולה חלקית מאז הפיצה את דבר ההבל על הבנאליות של הרוע ועד לרגע שבו נאלץ בנימין נתניהו להבטיח אמש ביד ושם כי לא יניח לאיראן להתגרען.