המודל השבדי מחשב מסלול מחדש

בראשית אפריל עברתי בין בתי מרקחת במרכז העיר גטבורג בשבדיה וחיפשתי נואשות אלכוג'ל, אך לשווא. "הכל נגמר", דיווחו לי המוכרים והרוקחים במשיכת כתפיים. בזמן שישראל שלחה לוחמי מוסד להביא מטושים מיעד מסתורי, האפידמיולוג הראשי השבדי, אנדרס טגנל, הצהיר שיש לו ודאות שסין תצליח להכיל את הנגיף שהתפרץ בה, ואחר כך - שהנגיף כנראה יישאר בגבולות איטליה, ואחר כך - שהנגיף אכן הגיע לשבדיה, אך שיש לה את הכלים להתמודד איתו בהצלחה.

המתינות השבדית והרתיעה מנקיטת צעדים מרחיקי לכת עוררו דיון עולמי סוער בנוגע למדיניות השבדית, והיא הוכתרה חלופות כ"המדינה היחידה שהמשיכה לשמור על זכויות האזרח" וכ"המדינה שהקריבה את הזקנים בשביל הכלכלה". דבר אחד היה בטוח, לכאורה: האסטרטגיה אמנם עלתה בכ־5,800 נפטרים, אך בהיעדר סגר או מנגנון מלאכותי אחר שגורם להתפרצות להאט ואז שוב להאיץ - בזה זה היה אמור להסתיים. עקומת התחלואה/תמותה עלתה וירדה בצורת פעמון קלאסית, וההנחה הרווחת היתה שהגל הגדול מאחורינו, ושאפשר לאט ובזהירות לחזור לשגרה.

"שבדיה שיחקה אותה", אמרו אצלנו בקנאה כשישראל נכנסה לסגר שני. בשבדיה אמנם שיערו שהתפרצות נוספת, במעגלים קטנים יותר, עלולה להתחיל עם בוא החורף, אך איש לא ציפה ששבוע אל תוך נובמבר טגנל יכריז כבר על 100 נפטרים חדשים, ועשרות יתווספו כמעט בכל יום מאז. המדינה ששמרה בקנאות על מנגנון ה"המלצות" ונמנעה מאכיפת ההנחיות על האזרחים הפרטיים (האכיפה התמקדה במניעת צפיפות במסעדות), מוצאת את עצמה מטילה בסבב ב' המלצות נוקשות יותר, ובראשן - הגבלת התקהלויות לשמונה אנשים וסגירת מסעדות וברים אחרי השעה 22:00 - דבר שמסעיר במיוחד את צרכני האלכוהול במדינה שגם ככה מקיימת פיקוח הדוק על מכירת משקאות חריפים. עטיית מסיכות, אגב, היא בגדר המלצה מעורפלת.

חבר ששלח את ילדיו למחנה סוף שבוע לבני נוער, קיבל אימייל שבישר לו שמכיוון שאחת המדריכות התגלתה כחולה, יש להשאיר את הילדים בבית עד יום שלישי (במקום יום שני), ורק אם הם לא מפתחים סימפטומים - לשלוח לבית הספר. בידוד? לא צריך. בדיקה? אין מספיק. בבתי החולים כבר דוחים שוב ושוב ניתוחים לא דחופים, ולמרות העובדה שאזרחים רבים נמנעים מיציאה למקומות הומים ומקפידים לעבוד מהבית - עמודי החדשות מדווחים על תופעה הולכת ומתרחבת של מסיבות לא חוקיות עם מאות משתתפים, כולל מסיבות טבע עתירות סמים. גם היום, תשעה חודשים אל תוך המשבר, מערך הבדיקות השבדי לא עומד בעומס ולא מאפשר למדינה לאבחן במדויק מה מצבה. לשבדים (ולישראלים), שהאמינו שהמתינות השבדית, על מחיריה, תשתלם בטווח הארוך, בא הגל השני והראה שאמנם השבדים חסכו מעצמם חלק מהקשיים החברתיים והכלכליים של הגבלות חמורות יותר, אבל שהמחיר בחיי אדם עלול להמשיך לתפוח לממדים מפלצתיים.