השלום מוסיף להיות קר

ישראל יוצקת תוכן לקשרים הגלויים עם האמירויות. צוותי המלונות כבר הועמדו במצב הכן נוכח ההסתערות הצפויה של הישראלים המחשבים מסלול מחדש. לא יוון המתאדמת באופנה, אלא חופי הזהב של האמירויות. "בדובאי כבר היית?", זה סימן השאלה הפופולרי בשיחות הסלון של הישראלי הנודד.

ביחסי ישראל־מצרים, לעומת זאת, דממה. כשנה עמדה ריקה לשכת השגריר הישראלי בקהיר. אבל סביר להניח כי בקרוב יישמעו רעשים מכיוון זה. אמירה אורון, אשר זה לא מכבר הגישה לנשיא א־סיסי את כתב האמנה, כבר מחשבת כיצד להזכיר למצרים כי בעוד ימים אחדים יצוין האירוע הדרמטי, נחיתת הנשיא סאדאת בנתב"ג ב־19.11.1977. כארבעה עשורים לאחר חתימת הסכם השלום, גל הצינה האופף את יחסי שתי המדינות לא חושף סימנים לחמימות שאולי תעטוף, סוף־סוף, את יחסינו עם מצרים.

השגרירה אורון - מינוי כה מקצועי, צודק, בשירות הדיפלומטי - מגרדת מעט אופטימיות. "בקרב הדור הצעיר במצרים מבצבצים סימני עניין ביחסים עם ישראל", היא אומרת, אך ממהרת לבלום פרץ קל של תקווה. אורון מפוכחת. מצרים לא נטשה את הבעיה הפלשתינית. "אין ברירה", היא מנמקת, "מצרים היא עדיין מנהיגת העולם הערבי. נטישת הפלשתינים על ידי ממשל הנשיא א־סיסי, כלל לא באה בחשבון", אומרת השגרירה.

לפחות בנושא אחד חשה השגרירה סיפוק: עובדת היותה שגרירה־אשה לא מתקבלת בקהיר בהסתייגות. אורון מונה את הנשים המכהנות בממשלת מצרים. נוכחותן מורגשת בתקשורת. הן לא מוחבאות. נשים מצריות משרתות כדיפלומטיות, כמו אורון, במדינות אחרות.

כמו בתחום הקשרים עם האמירויות, גם כאן ממלאת וושינגטון תפקיד חשוב בחזית המדינית: הרי ארה"ב מוסיפה להוות את הקודקוד החד ביותר במשולש מצרים־ישראל־ארה"ב. היא מאפשרת למצרים להעצים את כוחה הצבאי המתחזק באמצעות רכישת טנקי "אברהמס". משמע, הסכם שלום עם ישראל לחוד, והמשך התעצמות צבאית מצרית, לחוד. שיתוף הפעולה הישראלי־מצרי בתחום הביטחוני נמשך. נוכחות דאעש בסיני מטרידה את שתי המדינות, וישראל מאשרת לכוח השלום הבינלאומי, החונה בסיני, להגדיל את מספר חייליו.

שיבתה לקהיר של השגרירה אורון תאפשר לה לרענן היכרויות עם אישים מצרים, מכרים ותיקים, משנות שירותה הדיפלומטי הקודמות בקהיר, לא בתפקיד השגרירה. היא נשמעת באוזנינו כבלתי נלאית, במובן הבריא של המילה. רק להערכתנו, היא כנראה תירגע, למשל, לאחר שתגיע לראשונה למצרים נבחרת הכדורגל של ישראל, אפילו רק כדי שיירשם לחובתה עוד הפסד. אבל גם הפסד לנבחרת מצרים יהווה סימן להתחממות היחסים המבוששת לבוא.

השלום מוסיף להיות קר. הנשיא א־סיסי, שעל פיו יישק דבר בארצו, עוד לא הורה על שינוי באקלים המדיני. אוכלוסיית מצרים עדיין מתבוננת בחשדנות, אם לא בשנאה, בנוכחות הישראלית במדינה. ואין זה מפתיע: עשרות שנים של מאמץ מצרי ל"חינוך מחדש" בתחום היחסים עם ישראל, נושאות תוצאות. כמו קודמיה, גם השגרירה אורון מגויסת למאמץ ללא קץ, מתסכל, כדי שנחיתת סאדאת בישראל תזכה לאזכור בקרב המצרים. לפחות אזכור רפה, לא כהדי התרועות שמגיעים מן האמירויות.