ונניח שהצד השני מופקר

במאמרו "הפלשתינים: מאה שנים של הפקרות" (27.10.20), חוזר דן שיפטן על הטענה בדבר ההחמצות הפלשתיניות להגיע לשלום עם ישראל. לדבריו, הנהגות מופקרות גרמו לכך שהפלשתינים איבדו לא רק את הישראלים והאמריקנים, אלא גם את אירופה ואפילו את מדינות ערב.

אני מניח שאילו היה שיפטן עורך ניתוח אובייקטיבי, היה מוצא גם כמה מנהיגים ישראלים מופקרים שזרקו לפח האשפה של ההיסטוריה את "הסכם לונדון" מ־1987, ואת היוזמה הסעודית מ־2002, שהוסכמה על ההנהגה הפלשתינית ונדחתה של ידי אריאל שרון.

אלא שהשאלה איננה מתמצית בניתוח ההיסטורי. גם בהנחה שההיסטוריה הפלשתינית היא אוסף של החמצות, ואילו הסיפור שלנו הוא שרשרת של מאמצי שלום שנדחו, השאלה האמיתית היא מה יקרה לנו? מה עתידה של ישראל במצב שבו ה"עסקים כרגיל" הם מציאות של מדינה אחת, עם אוטונומיה חלקית מאוד לפלשתינים, על חלק קטן מן הגדה המערבית, ועם מצב חוקי בעייתי מאוד, שבו מיעוט שולט על רוב, באמצעות חוקים המאפשרים לו מעטפת לגיטימית, לכאורה. זוהי חבית חומר נפץ, העלולה להתפוצץ בפנינו או בפני הבאים אחרינו, ואותה עלינו לפרק.

המחשבה שחבית הנפץ הזו תפורק על ידי כך שהעולם ישתעמם מן התלונות הפלשתיניות, שמדינות ערב יעדיפו את האינטרסים שלהן ויקשרו קשרים מדיניים וכלכליים עם ישראל, או שממשל אמריקני זה או אחר יציע תוכניות שלום חסרות סיכוי - היא מוטעית. הדרך המעשית היחידה לפרק את החבית היא לקבוע גבול בינינו ובין הפלשתינים.

הפתרון המעשי ביותר היה להגיע להסכם עם ירדן מייד לאחר מלחמת ששת הימים, על בסיס גבול שביתת הנשק בינינו לבינה, עם תיקונים סבירים, הכוללים חלק מן העיר העתיקה בירושלים. ממשלת הליכוד הלאומי דרשה מן המלך חוסיין לספח 30% מן הגדה, והוא הסביר כי הדבר אינו אפשרי מבחינתו. אם לא יתאפשר להידבר מחדש עם הפלשתינים, ואם ירדן תהיה מוכנה להסדר איתנו (למרות ויתורה על הגדה המערבית לפני 32 שנה) שיכלול את הגדה - ישראל תעשה נכון אם תסכים לכך.

אם יתברר כי גם זו אינה אפשרות מעשית, יהיה עלינו לפנות לאופציה החד־צדדית. זו אפשרות שרק פתרון המדינה האחת גרוע ממנה. יש לה חסרונות רבים, אך יתרון אחד: ישראל לא תימצא במצב שבו מיעוט יהודי שולט ברוב ערבי.

מדינות ערב מעוניינות כבר שנות דור להתקרב לישראל משום שהיא פותחת דלת לאמריקה ובגלל התפתחותה המדעית, הכלכלית והביטחונית. גם אם העולם כולו ישתכנע כי ההנהגה הפלשתינית מופקרת וגם אם נהפוך לחביבי העולם הערבי והמוסלמי, לא נפתור בכך את הבעיה הקשה ביותר העומדת לפתחנו: הבטחת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית בת־קיום.