שהקורונה תחכה, אנחנו משחקים במרי אזרחי

חג מרגש של קפסולות וחלוקה למניינים מצומצמים עבר עלינו. היה שווה להתנתק ליומיים וחצי רק כדי להתחבר מחדש במוצאי ראש השנה ולחטוף בפרצוף את הסעודה מול בלפור וההפגנה בחוף הים. נכון, כל השבוע פוזרו רמזים מטרימים, אבל עד שלא ראיתי לא קלטתי. "עכשיו החל גל גואה של לחץ ציבורי", הזהירו מראש בעיתון שמונה באדיקות כמה מתו וכמה חולים קשים, "שדורש מאיתנו ליישר קו עם הסגר השקרי הזה כדי לתת דוגמה אישית ולנקוט אחריות לאומית". הכותבת ממשיכה ומבהירה כי אין לשתף פעולה עם הסגר, מכיוון שדווקא אי־ציות משמעותו "הצלת הדמוקרטיה הישראלית". זהבה גלאון משוכנעת שהעלייה לבלפור היא לא פחות מקבלת אחריות, ומזהירה: "נאמני נתניהו מבקשים לטמון לנו פח יקוש... לעשות דה־לגיטימציה למוחים". די, זהבה. תם סיבוב ההופעות בוושינגטון, נשארנו האזרחים והקורונה. אם כי דויד גרוסמן חושב שיש נגיף קשה יותר מהקורונה, קוראים לו ראש הממשלה: "הוא עצמו הפך למעין 'דיבוק' אשר לופת מדינה שלמה", ולכן ההפגנות נגדו הן הדבר המרגש והמשמעותי ביותר שקורה לנו כעת. אפילו יותר מהשלום.

היום מציינים את צום גדליה. גדליה בן אחיקם היה המופקד מטעם שלטונות בבל על שארית יהודה בארץ ישראל. ישמעאל בן נתניה רצח אותו כי הוא היה ממונה "מטעם". הזהירו את גדליה מראש, אבל הוא לא האמין. הצום הוא לא רק בגלל יד איש באחיו כפי שמקובל לחשוב, אלא גם מפני שהרצח גדע את התקווה שעוד היתה כאן בימי גלות בית ראשון.

ובכן, באנלוגיה מתבקשת: יש תקווה, ויש תקווה. התקווה לנצח את הקורונה, והתקווה לנצח את הדיבוק. ברור לנו איפה מובילי הדעה בשמאל, חלקם מבכירי האליטה התרבותית והביטחונית של ישראל, עומדים. הנהגת השמאל הפכה סופית לאליטה מתבדלת, שעסוקה בהתרסה ובפירוק. ההפגנות מרחיקות גם את השותפים לדעותיה, הפירוק מרחיק אופק מנהיגותי. היא סבורה שהיא מובילה מלחמה על הדמוקרטיה, אבל היא נקלעה להתנגשות חזיתית בנו - מי שמכבדים הנחיות, שמתפללים בקפסולות, שעוטים מסיכות, שלא מתקהלים, שלא עובדים מחוץ לבית, שלא הולכים לים, שלא פוגשים את סבא וסבתא. כשאנחנו מסיימים מותשים שלושה ימים של חג ומגלים שיש כאלה שמשוכנעים שההיסטוריה נתנה להם פטור ממגבלות ואישור להתקהל ולהפגין - יש לזה אפקט חברתי.

אבל ההיסטוריה תזכור שהם הפגינו נגד נתניהו גם לפני הגל השני וללא קשר לסגר החדש, שהוא בכלל "מפלה, מזיק, שרירותי", כפי שקבעה בפסקנות בת אליטה נכבדת, ולכן מותר לה "להפר אותו ככל שאראה לנכון". נכון, גם בקבוצות אחרות נרשמה פריקת עול, אך בהבדל אחד: אליטת השמאל משוכנעת שכשהיא שמה פס, היא בעצם עושה את זה לטובתנו, ובטוחה שבסוף אנחנו עוד נודה לה. תקוותה למגר את הדיבוק דחופה מתקוותנו למגר את המגיפה.

ובכן, יש אפקט מצטבר להפגנות ולהפרות, והוא אובדן התקווה. זה הנגיף המשני. אם דווקא האופוזיציה מפיצה אותו - לא נוכל לקורונה גם לאחר החיסון.