הדיון סביב האפשרות לסגר נעשה במנותק מהמספרים ומהעובדות. זה הזמן להודות באמת הפשוטה: במצבים מסוימים החיים כן נמדדים בכסף, ולא - אנחנו לא באמת מוכנים לשלם כל מחיר כדי להציל נפש אחת, או יותר. אנחנו, כחברה, שוקלים יום־יום את העלות מול הסיכון ומוכנים להקריב קורבנות "מעטים", כשחייהם עולים "יותר מדי כסף".
כן, סל התרופות לא מתיימר להאריך את חייהם של כל החולים הנתונים בסכנת חיים. גם תשתיות הכבישים הן פשרה של "בטיחות מרבית" ולא בטיחות מוחלטת, וכך הלאה. אז הקורונה היא לא מקרה חריג שבו החיים עומדים מול הוצאה תקציבית - זה היום־יום שלנו.
ביום־יום הזה מה שאומר שר האוצר הוא שישראל לא יכולה להרשות לעצמה סגר נוסף. זו המשמעות של הוצאה נוספת של 15-20 מיליארד שקלים בחודש, וזו לא הערכה מוגזמת - לא כלפי מעלה.
מי שמנפנף בנימוק הדמגוגי, שלפיו "כל השקעה שווה הצלת חיים", לא מבין על מה הוא מדבר. עודף השקעות במקרה הזה מבטא העדפה של מניעת קורונה על טיפול בחולים אחרים - העדפה של חיים של אלה על חייהם של אחרים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו