"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

אלי אבידר עושה את בלפור

,עודכן

מתחביביי החדשים: מעקב אחרי הפרסונה התקשורתית המתחדשת של ח"כ אלי אבידר. אני נהנה לראות את האפרפרות הזו מתעוררת לחיים בטלוויזיה, בטוויטר - ובעיקר בהפגנות בבלפור, שאליהן הוא מגיע שטוף אנרגיה וארוס, ועם הרבה מורל גבוה, כמו נער נלהב בתנועת הנוער.

בשמאל כמובן מתים עליו. אפשר היה לצפות לשיפור בעקומת הלמידה אחרי הניסיון העגום עם "ימנים ערכיים" שהחליפו קבוצה, אבל למי יש ראש למילים ארוכות עכשיו. עת משבר היא לדמוקרטיה, ולכן מתאהבים בלי להרהר בכל ימני שחוצה את הקווים, ולא משנה כמה "פשיסט", "גזען" ו"משיחי" הטיחו בו או במפלגתו בקיץ הקודם. השקפת עולמם של טיפוסים כאבידר, ליברמן, יעלון, במידה מסוימת גם בנט - שוב אינה חשובה, כל עוד הם מוכנים לצלול למדמנה הרוחשת של התיעוב לנתניהו והבוז לתומכיו, ולצעוד יד ביד בדרך לפיוס, רק בלי ביביסטים. פוליטיקת־שנאה, פופוליזם וולגריות: נפלא לראות את השמאל מתענג על התופעות האלה כשהן עובדות לטובתו. תראו באיזו מהירות טיפסה אופירה מ"פח זבל" ל"מראיינת הכי טובה". הפתולוגיה הזו חשופה, ולכן משעממת.

מה שמעניין הוא לפצח את המנגנון הפסיכו־פוליטי של אלי אבידר, אבל כתופעה. וההפגנות בבלפור הן מקום טוב להתחיל בו, משום שהן פועלות כאתר פוליטי שאליו מגיעים פוליטיקאים מסוימים להיחלץ מאלמוניותם (יוראי להב), מאפרוריותם (משה יעלון) ומבינוניותם (אבידר). הם מתקבלים שם בחום ובאהבה - ולכן מפתה לומר שהם מגיעים, פשוטו כמשמעו, בשביל החיבוק - מהשמאל, מהתקשורת, מקובעי הטעם.

המפתח להבנת האלי־אבידריזם אכן קשור בהזדמנות לקבל חיבוק, אבל זה לא נגמר שם. להסתופף בין תומכים, ללחוץ ידיים, להצטלם, לחלק צ'אפחות לפעילים, לצייץ ולהיות מצויץ, להינשא על כפיים... מה זה מזכיר לנו? את הפופולריות הבלתי אמצעית, המסעירה, של הליכודיאדה. לאלי אבידר, ולשכמותו, אין את זה במפלגות הלא דמוקרטיות שבמסגרתן הם שובצו על ידי יו"ר כוחני שאין לערער על מנהיגותו. למעשה, המקום היחיד שמאפשר לאלי־אבידרים לבטא את ייחודם ולככב - הוא הפגנות בלפור. והם גם יודעים מה יעלה בגורלם אם ינסו את הדברים האלה בביתם המפלגתי; הבית שבו אין פריימריז, אין דמוקרטיה פנימית, אין ארוס.

בספרו "האינטלקטואל, האמת והכוח" מסביר ההיסטוריון שלמה זנד, שבאופן פרדוקסלי מהפך 77' היה מומנט השחרור של האינטלקטואלים הישראלים. אנשי הרוח באקדמיה, בעיתונות ובשדה התרבות פעלו עד אז בסימביוזה כה עמוקה עם ממסד מפא"י, שעלייתו של מנחם בגין אִפשרה להם, לראשונה, להתנגד לשלטון ללא עוררין, כאינטלקטואלים ביקורתיים אמיתיים. חוויה דומה עוברת על האלי־אבידרים ממפלגות המנהיג הדכאניות כשהם דורכים בבלפור. הם יכולים להרשות לעצמם להתבלט, לזרוח, להתחבר לפוליטיקה ייצרית. שם, כשהם משוחררים מהרצועה של ליברמן או של שלח־לפיד, אפופים באקסטזה הצדקנית של אמיר השכל ואנשי קריים־מיניסטר, הם יכולים לעצום לרגע עיניים, לספוג את ניחוח הזיעה, להתבשם משאגות המפגינים ולדמיין שהם בביתן 17, מוקפים בליכודניקים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר