אלי אבידר עושה את בלפור

מתחביביי החדשים: מעקב אחרי הפרסונה התקשורתית המתחדשת של ח"כ אלי אבידר. אני נהנה לראות את האפרפרות הזו מתעוררת לחיים בטלוויזיה, בטוויטר - ובעיקר בהפגנות בבלפור, שאליהן הוא מגיע שטוף אנרגיה וארוס, ועם הרבה מורל גבוה, כמו נער נלהב בתנועת הנוער.

בשמאל כמובן מתים עליו. אפשר היה לצפות לשיפור בעקומת הלמידה אחרי הניסיון העגום עם "ימנים ערכיים" שהחליפו קבוצה, אבל למי יש ראש למילים ארוכות עכשיו. עת משבר היא לדמוקרטיה, ולכן מתאהבים בלי להרהר בכל ימני שחוצה את הקווים, ולא משנה כמה "פשיסט", "גזען" ו"משיחי" הטיחו בו או במפלגתו בקיץ הקודם. השקפת עולמם של טיפוסים כאבידר, ליברמן, יעלון, במידה מסוימת גם בנט - שוב אינה חשובה, כל עוד הם מוכנים לצלול למדמנה הרוחשת של התיעוב לנתניהו והבוז לתומכיו, ולצעוד יד ביד בדרך לפיוס, רק בלי ביביסטים. פוליטיקת־שנאה, פופוליזם וולגריות: נפלא לראות את השמאל מתענג על התופעות האלה כשהן עובדות לטובתו. תראו באיזו מהירות טיפסה אופירה מ"פח זבל" ל"מראיינת הכי טובה". הפתולוגיה הזו חשופה, ולכן משעממת.

מה שמעניין הוא לפצח את המנגנון הפסיכו־פוליטי של אלי אבידר, אבל כתופעה. וההפגנות בבלפור הן מקום טוב להתחיל בו, משום שהן פועלות כאתר פוליטי שאליו מגיעים פוליטיקאים מסוימים להיחלץ מאלמוניותם (יוראי להב), מאפרוריותם (משה יעלון) ומבינוניותם (אבידר). הם מתקבלים שם בחום ובאהבה - ולכן מפתה לומר שהם מגיעים, פשוטו כמשמעו, בשביל החיבוק - מהשמאל, מהתקשורת, מקובעי הטעם.

המפתח להבנת האלי־אבידריזם אכן קשור בהזדמנות לקבל חיבוק, אבל זה לא נגמר שם. להסתופף בין תומכים, ללחוץ ידיים, להצטלם, לחלק צ'אפחות לפעילים, לצייץ ולהיות מצויץ, להינשא על כפיים... מה זה מזכיר לנו? את הפופולריות הבלתי אמצעית, המסעירה, של הליכודיאדה. לאלי אבידר, ולשכמותו, אין את זה במפלגות הלא דמוקרטיות שבמסגרתן הם שובצו על ידי יו"ר כוחני שאין לערער על מנהיגותו. למעשה, המקום היחיד שמאפשר לאלי־אבידרים לבטא את ייחודם ולככב - הוא הפגנות בלפור. והם גם יודעים מה יעלה בגורלם אם ינסו את הדברים האלה בביתם המפלגתי; הבית שבו אין פריימריז, אין דמוקרטיה פנימית, אין ארוס.

בספרו "האינטלקטואל, האמת והכוח" מסביר ההיסטוריון שלמה זנד, שבאופן פרדוקסלי מהפך 77' היה מומנט השחרור של האינטלקטואלים הישראלים. אנשי הרוח באקדמיה, בעיתונות ובשדה התרבות פעלו עד אז בסימביוזה כה עמוקה עם ממסד מפא"י, שעלייתו של מנחם בגין אִפשרה להם, לראשונה, להתנגד לשלטון ללא עוררין, כאינטלקטואלים ביקורתיים אמיתיים. חוויה דומה עוברת על האלי־אבידרים ממפלגות המנהיג הדכאניות כשהם דורכים בבלפור. הם יכולים להרשות לעצמם להתבלט, לזרוח, להתחבר לפוליטיקה ייצרית. שם, כשהם משוחררים מהרצועה של ליברמן או של שלח־לפיד, אפופים באקסטזה הצדקנית של אמיר השכל ואנשי קריים־מיניסטר, הם יכולים לעצום לרגע עיניים, לספוג את ניחוח הזיעה, להתבשם משאגות המפגינים ולדמיין שהם בביתן 17, מוקפים בליכודניקים.