המשימה: יצירת אמון

הממשלה החדשה של נתניהו מזכירה רכב פאר יוקרתי, שמייד לאחר קנייתו מגלים שאחת מנורות האזהרה על לוח המחוונים דולקת. בקואליציה הקודמת, זו שנפרד ממנה אתמול יש להעריך בכאב לב, לא היו לראש הממשלה כמעט שום מגבלות בתחומים רבים וקריטיים. הוא היה יכול למנות שרים בלי מגבלה. איש מהיושבים בקואליציה לא חשב לרשת את מקומו, והוא היה יכול לנסות לפרק את סיעות האופוזיציה ולנהל מגעים להרחבת הממשלה בלי חשש שגורם כלשהו יטיל וטו. מספיק לעיין בהסכם הקואליציוני עם יש עתיד, הקובע כי על כל צירוף לקואליציה יש לקבל הסכמה בכתב מיאיר לפיד, כדי להבין שהסרט הפעם מבחינת נתניהו הוא שונה לגמרי.

אחרי כל הדיבורים והנאומים הנמלצים על תקווה ועל הזדמנות לשינוי, אולי, מי יודע, יקרו פה גם דברים חיוביים. נפלאות דרכי הפוליטיקה. אויבים הופכים לחברים. יונים הופכים לניצים. וכן הלאה.

כל הגורמים שהחל מהיום, לאחר החפיפה עם קודמיהם בתפקיד, יופקדו על ניהול עניינינו בכלכלה, בחברה ובביטחון, צריכים לעשות סוויץ' - לסיים את הקמפיין ואת המו"מ המתיש, על כל המתיחויות והמהמורות שבו, ולעבוד בהרמוניה. נכון שהשילוב של נתניהו, לפיד, בנט ולבני לא נשמע מבטיח, אולם חובת ההוכחה כעת היא עליהם. וייתכן שעוד יפתיעו.

האחריות הכוללת היא כמובן על ראש הממשלה. אם הגורמים האחרים ירגישו שנתניהו מצר את צעדיהם, ייתכן שהוא שידחף אותם זה לזרועותיו של זה, והדבר יביא להצרת צעדיו שלו עצמו.

המשימה הראשונה היא יצירת אמון בין כולם. בלי זה כל העסק יתגלה כזמני וחובבני - ויקרוס. מנגד, שיתוף פעולה עשוי להביא את נתניהו לסיים את הקדנציה כראש הממשלה שכיהן במשך פרק הזמן הממושך ביותר אי פעם ולשבור את השיא של בן־גוריון.