לקראת גל חדש של ניאו־ימנים?

הדברים שכתב שי גולדן לפני כשבועיים, שבהם מתח ביקורת חריפה על התגובות המופרזות לביקורת על המחאה בבלפור, הם מסוג החומרים שמרמזים על ראשיתו של גל חדש של "התפכחות" - מעברים של דמויות בולטות מהשמאל לימין, בעיקר על רקע מגמות הקצנה של השמאל. זו לא תופעה חדשה, והיא לא מיוחדת רק לישראל, ולכן ראוי להקדיש לה תשומת לב.

הדוגמה הבולטת ביותר היא הניאו־שמרנות של שנות ה־80 באמריקה, שהביטוי הפוליטי שלה היה בממשל רייגן. דמויות כמו אירווינג קריסטול, נורמן פודהורץ ודניאל פטריק מויניהן, שהובילו את המהלך, היו אנשים ששורשיהם בשמאל ועברו ימינה. מויניהן נותר אמנם דמוקרט, אבל רבים אחרים הפכו לשכבת ההנהגה של המפלגה הרפובליקנית למשך כמעט שלושה עשורים. הרקע למהפך הרעיוני היה ההקצנה שעברה המפלגה הדמוקרטית בשנות ה־70-60, והתיאור הנפוץ קובע שזה לא שהם נעו ימינה, אלא שהדמוקרטים ברחו שמאלה.

בעת האחרונה מתרבים סימנים לתחילתו של גל ניאו־רפובליקני נוסף. ההקצנה שעוברת המפלגה הדמוקרטית מאז ממשל אובאמה מותירה הרבה דמוקרטים־ליברלים של פעם ללא בית פוליטי. ניצנים לכך אפשר לראות במכתב שהוציאו שורה של "שמות גדולים" בשמאל העולמי, התוקף את תרבות הפוליטיקלי קורקט הקיצונית של העת האחרונה. ג'יי. קיי. רולינג, נועם חומסקי, מרגרט אטווד ואחרים - הם בשום פנים לא אנשי ימין, וגם לעולם לא יהיו, אבל תגובת הנגד הזו לשיגעון הפרוגרסיבי עשויה להראות את הדרך. לא בלתי נמנע שאחרי עידן טראמפ, וסביב הנהגתו של מועמד רפובליקני "נורמלי" יותר, ימצאו את עצמם כמה שמאלנים טובים של הניינטיז תחת כנפי הימין.

גם בישראל יש תופעות דומות. שנות ה־90, על הסכמי אוסלו, המהפכה השיפוטית ואינתיפאדת אל־אקצא, יצרו גל של תגובות נגד מהסוג הניאו־ימני. דמויות שבתקופה "נורמלית" היו ללא ספק בשר מבשרה של מפא"י, חברו לליכוד - בוגי יעלון הקיבוצניק ועוזי דיין מהאצולה הדיינית הם שתי דוגמאות בולטות, והם לא לבד. גם חלק ממובילי דעת הקהל הימנים של היום, כמו עירית לינור ואברי גלעד, הם למעשה ניאו־ימנים מאותה תקופה.

גל נוסף מתרחש כעת. גדי טאוב, שכבר מזדהה באופן מלא עם הימין, הוא שמאלני של הניינטיז שמאס ברדיקליזם של השמאל; והדברים שכתב שי גולדן לפני כשבועיים מסמנים תחילה של מהלך דומה אצלו. הוא לא יזדהה כימני בזמן הקרוב, אבל בשנים הקרובות - אולי אחרי עידן נתניהו - הוא עשוי למצוא את עצמו באותו שולחן עם טאוב.

אישים אלו נמצאים במקום משונה. העקרונות החשובים להם הם ליברליזם קלאסי (או "רזה") של "חיה ותן לחיות", והם עזבו את מחנה השמאל משחשו שעקרונות אלו בסכנה. אבל מחנה הימין הוא בפירוש לא המחנה הליברלי. יש בו קבוצה גדולה של חרדים־דתיים, שעבורם הדת חשובה מחירות הפרט, ואנשי ארץ ישראל השלמה, שרואים באדמה ערך עליון ולא סוגיה של שיקולי עלות־תועלת אסטרטגיים.

בהרבה מובנים לא נוח לניאו־ימנים בביתם החדש. אברי גלעד אפיין זאת בפוסט שכתב בפייסבוק לפני כשנתיים: מצד אחד, כתב, "מאז ארזתי את תרמילי ועברתי איתו מהשמאל לימין, אני מרגיש הקלה גדולה, שמחה וגאווה", אך מצד שני הוא ביקר את הימין ש"מובילים אותו אנשים שחלקם לא מייצגים שום ערך אנושי שאני מעוניין להזדהות איתו ולהשתייך אליו".

המצטרפים החדשים לימין לא מייצגים פלחי אוכלוסייה גדולים, ואין להם בהכרח "אלקטורט" שעובר איתם ימינה. הם מביאים אנרגיה אינטלקטואלית, כישורים, ידע, והחשוב מכל - היכולת לאתגר את סדר היום הימני ולקחת חלק מרכזי בהתחדשות רעיונית. כי בימין - כך מעידים המצטרפים החדשים - יש שוק דעות מגוון, תוסס ופתוח הרבה יותר מזה שבשמאל. אבל אסור להגיד את זה, כי זה גזעני.