ביקור בבית תמחוי פרטי שפתח ג' בגוש דן מעניק פנים לאנשים הרעבים שפג תוקפם • והתקווה שנעלמה לחי־אל אלפסי, איש האטרקציות הקולינריות של דימונה
במקום הראשון מילקשייק וגלידה, במקום השני המבורגר וצ'יפס ובמקום השלישי אוכל דרומי מסורתי ומטוגן - אלו המזונות המבוקשים ביותר לארוחה האחרונה של הנידונים למוות בארה"ב. ככה זה כשלא צריך לדאוג לרמת השומן הרווי, הנתרן והסוכר. פרט לאדולף אייכמן, שביקש בקבוק יין אדום עם ארוחת הבוקר הרגילה של הכלא: ביצה, גבינה, לחם וזיתים, והסעודה האחרונה של ישו, שגם בה היו יין, לחם וככל הנראה גם זיתים, בישראל לא נערכו ארוחות אחרונות מפורסמות. אך ישראלים, רחמנים בני רחמנים, דור שני ושלישי לשואה, תמיד ייתנו לרעֵב, או לפחות כך האמנו.
צילום: דויד פרץ
הרבה דובר בשבועיים האחרונים על רעב בישראל, צחי הנגבי טען שזה חרטא, ומאז כבר הספיק לחזור בו ולהתחרט על החרטא. אבל לפני כמה שבועות יצא לי לאכול את לחם הקצה עם אנשים רעבים, במגזר שלעולם לא תשמעו את קולו כמי שנפגע מהקורונה, אבל בשתיקת רעבונו, הוא שם בצללים.
ג' עובד זה עשורים בעולם אירועי הלילה, במשך שנים השתגע מכמות האוכל שנזרק בסוף המסיבות. בשעות הקטנות של הלילה החל לאסוף ולארוז את האוכל לקופסאות להביא לביתו הקטן. מגשים לא גמורים, צלחות חצי אכולות וסלטים שישבו בשעמום על השולחן והקשיבו בתימהון למוזיקה המחרישה שמשום מה אנו מגדירים כ"שמחה".
ג' התחיל לצבור עוד ועוד שאריות, קנה כמה מקררים ישנים מחיסול של בעלי מסעדות, התחיל לשים בשקיות ובחמגשיות ולהקפיא ולהקפיא. התעניין מי רעב בסביבתו, והתחיל לחלק. במהירות הרעב התפשטה השמועה, האנשים השקופים מעוני נגלו בפתח ביתו, לוקחים, לעצמם, למשפחה, העיניים המושפלות נתקלו בחיוך התמידי של ג'.
כבר בכניסה לבית התחושה היא שעברת לממד זמן מחוץ לזמן. טפטים משנות השבעים של חופי ים. "קניתי בשוק הפשפשים, המוכר לא ידע מה יש לו, חשב שזה פאזל". קיר אחר מכוסה באורות הנוצצים של ניו יורק בלילה, מראות במסגרות צרפתיות, תמונות ישנות שלא ראית כבר שנים, בקבוקים של 777 וכיסאות בר. כל המקום מרגיש כמו תפאורה לסרט שרק מחכה לבמאי שיגיד - אקשן, והחיים הנכונים מפעם יתחילו.
מאחורי ביתו הקטן בארץ גוש דן, אי שם מחוץ לזמן, ג' פתח בית תמחוי פרטי לכל מי שרוצה לאכול.
צילום: דויד פרץ
התיישבתי עימם לארוחה, בפסק הזמן הקצר שבו אולמות האירועים חזרו לעבוד, ורגע לפני שנסגרו שוב. השולחן שפע מאכלים שהופשרו. פה ושם אפשר היה לראות בצדדים שאריות ממנות אחרות, אולם מי שרצה להאמין יכול היה לדמיין את עצמו בסעודת המשרתים של בית מלוכה צרפתי.
לא היה ספק שמדובר בשאריות של אחרים. האנשים סביב השולחן הם אוספי השברים שמותירים בני המעמד שיכולים להרשות לעצמם לחיות את הרגע, לעשות קצת רעש ואפילו לקלקל. גם כאן, במעמד הקומה שמתחת, מתקיים חסד העמדת הפנים. אין דיבורים על מה שהביא אותנו לכאן. העבר ערפלי, העתיד תמיד "יהיה טוב" ובהווה, מהנהנים, לא שואלים שאלות, שומרים את מעט הכבוד העצמי שנותר.
"תאכל", הם מפצירים, "יש דג סולומון, ויש - מה זה? סלט כרוב עם סויה נראה לי. אתה לא אוכל דגים? בוא, אפילו טופו יש לנו כאן..."
אני מביט על אנשי השולחן, מוכרים בחנויות, אנשי סלולר, חיי לילה, העיניים שקועות בצלחות, אם היית פוגש אותם ברחוב לא היית מזהה את החוסר. כמה קשה להעמיד פנים שכל זה אינו אלא חרטה אחת גדולה.
"היתה אישה אחת לבושה יפה, שבאה כל הזמן ולקחה", ג' מספר, "יום אחד התקשרה ואמרה שלא יכולה להגיע, חולה, ביקשה שאביא לה, נסעתי עם סל אוכל, הגעתי לכתובת, אני רואה בית באזור היקר של העיר, לובי מהודר, תהיתי, מה לה ולשאריות? פתחה את הדלת, בית יפה, לקחה את הסל, אמרה תודה רבה. ראתה את המבט שלי, אמרה לי אל תשפוט. כל הכסף שלנו הולך לבת החולה שלנו, כל הכסף שלנו שם וגם הבית ממושכן, אין לנו כסף לשים על אוכל, והמסר שלי הוא פשוט: אל תסתכל בקנקן, אלא במה שאין בו".
התחלתי לאכול, הלחם עוד הכיל מעט לחלוחית, בתפוחי האדמה התחיל הטעם לחלחל, בסוף הביס התגבשה לה חמיצות ההחמצה, טעם האוכל בקצה תוקפו ומעט מעבר לו, הבטתי ימינה ושמאלה, כולם הרגישו כמוני והמשיכו לאכול. אלו האנשים שאף אחד לא יראה מול עיניו כשהוא ידון בגורל עסקי האוכל והאירועים כמשחק ביו־יו קטלני. אבל האנשים האלו כאן הם הקצה התחתון של שרשרת המזון הישראלית. מה שמתחיל אי שם למעלה בשפע השמחה, נגמר כאן למטה במקום שבו השאריות הן החיים.
אלו לא האנשים השקופים, הם אחים ואחיות, בנות ובנים, הורים וסבתות, כולם מלאים בחסרונם, אלו האנשים שפג תוקפם.
המרכז העירוני של דימונה נע במהירות הצל הרחק מאמצע העיר במזרח, בעוד העיר מתפתחת מערבה יותר ויותר. כוחות השוק כבר מתקנים את ההיסט, ובדרך אל האגם והקאנטרי קלאב, ממש מתחת לשכונות היוקרה הר נוף ונאות הללי, עומד שלד בטון כמעט גמור של קניון אימתני, מסמן את הגבול העתידי בין דימונה של מעלה ודימונה של מטה.
צילום: דויד פרץ
אלו ימי קורונה, האם הקניון הזה יפעל? גם הקיימים בקושי עובדים ולא רק בשל התו הסגול. אולם בלי תקווה עתידית היכן נחיה? בהווה המדכא של מדבר הממשות. זה שנים שאני עוקב בתיאבון אחר הרפתקאותיו הקולינריות של חי־אל אלפסי, יצרן אטרקציות גסטרונומיות מדבריות שמנסה לממש את היתרון הגדול של המדבר, היותו קנבס ענקי שעליו ניתן לרקום ולרקוח חלומות חסרי גבולות. בכל מקום שפתח, הצליח חי־אל לחבר בין הזמן למקום וכרך אותו בטעמים ייחודיים. הפעם זו "מסעודה בפיתה", סעודה בפיתה שתשביע רעבים, אך גם תענג ותאתגר שוחרי הרפתקאות מדבריות לעת ערב.
רק שבועיים חלפו מאז נפגשנו לדבר על ימי הבינתיים בעידן שאחרי הסגר הראשון. באוויר היה שביב של תקווה שמצאנו את הדרך לצאת מהסגר אל מציאות מרוחקת, מסובכת וקשה, אך אפשרית.
גם אם לכאורה כל המסעדנים בעסק הזה ביחד, בתל אביב פתיחות וסגירות זה חדשות מתפרצות, בדימונה הם רק קצה השורה בסטטיסטיקה האכזרית של התקופה.
"פתחנו וזה תפס כיוון ממש טוב, ואז הקורונה הורידה הכל בבום. בעל הבית הוא שכן וגם לו יש עסק כאן, אז הוא מבין. התחשבו קצת, ויתרו על ארנונה ושכירות איזה חודש, אבל אתה יודע איזה הפסד יש למקום שבכל יום האוכל טרי? עשרות אלפי שקלים ירדו לטמיון. גם כשחזרנו, עדיין מרגישים את הקצה שבוער. יש אנשים שקשה להם להוציא גם שלושים ומשהו ש"ח על אוכל, כל אחד והחבילות שלו, אבל מתחת לזה מה יש? פלאפל וזהו. התקופה לא קלה לאף אחד ולצערי אני מרגיש שרחוקה מלהסתיים", אמר, ולא ידע כמה קרוב הקצה שבוער.
השבוע שוב דיברנו, גם מעט התקווה שהיתה לו נעלמה. "אני בדיוק צופה בערוץ הכנסת וזה מביך, ככה חורצים גורלות? בכזו קלות ראש? הכל קורס ואנחנו אמורים לשחק משחקים בנורמליות... יום פותחים, יום סוגרים? די להיות מנותקים. אין לנו חיים נוספים במשחק הזה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו