"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

ליל הגשרים הקדושים

,עודכן

"למה לא היו שידורים ישירים אמש מהמחאה בירושלים? כי את חברות החדשות מנהלים אנשים שבעים ופחדנים". במאי קולנוע לוחמני ורעב מאשים בטוויטר את ערוצי התקשורת על כי אינם משדרים בלייב את ההפגנות נגד נתניהו. הוא כנראה פתח טלוויזיה בזמן הפרסומות. מיטב המגישים הגיבו: "אחי, זרקנו חצי מהאייטמים שהיו לנו כדי לשדר משם!" איזה קטע שלשמאל עוד יש טענות אל התקשורת.

במוצ"ש האחרון בגל"צ התבקשתי מדי פעם לקטוע את תוכניתי לעדכונים מהשטח. פעמיים שמענו מה קורה בבלפור ופעמיים התעדכנו שבתל אביב ההמון ממשיך לשייט אל רוטשילד פינת מרמורק ומשם אל כיכר הבימה. התקשורת מייצרת אסקפיזם כתרפיה, אך במקום לספק אותו עם נתונים מגרמניה, למשל - המדינה שבה קינאנו לפני שלושה חודשים, כי שם יודעים לשפוך כסף על אזרחים, וכעת מתקשים בה להשתלט על גל ההדבקות - היא בוחרת להנפיק אסקפיזם תוצרת הארץ.

התקשורת מכוננת את המחאה כאירוע טרנסצנדנטלי שנוחת על החברה כברכה משמיים. משום כך להפגנות אין רק ערך חדשותי, ושאלות ארציות כמו כמה אנשים נכללים בהגדרה "מדינה במחאה" אינן רלוונטיות. הפיכתה לאירוע מדיה דתי מונעת מהמסקרים לבקר אותו. גילויי אלימות מילולית ופיזית מוצגים כהפרעות בשוליים, וחלילה לא מאפיין מהותני של התסיסה. דומה שבכל הקשור להפגנות נגד נתניהו, תקשורת המיינסטרים מתנהגת כתיאולוגיה ולא כדמוקרטיה. היא הפכה את המחאה להתגלות מקודשת ואת מחולליה לקדושים. אסור לבקר את התנהלותה, אסור לערער על מניעיה, אסור לתהות על מארגניה ומימונה. מרבית עיתונאי ישראל מתייחסים לצרכני התקשורת כמאמינים בכנסייה: מצופה מהם לקבל את עיקרי האמונה ולשאת מעלה את העיניים.

במידה רבה, הסגנון מזכיר את מה שקרה ב־2011, ומי שמכה על חטא "מדוע הימין לא היה יותר פעיל אז", מקבל תזכורת. התקשורת מייצרת הפרדה בין קודש לחול, והמחאה הזאת מובדלת וממותגת כהתערבות אלוהית. ליבי עם שלושת גיבורי המחאה ההיא, שכבר לא שומרים להם מקום ב"מאגרב" של טוני וספה.

תקשורת ההמונים, שתפיסת העצמי שלה היא לעשות דה־מיסטיפיקציה לתופעות חברתיות ופוליטיות, לפרקן לגורמים ולחשוף את הכוח המניע אותן תוך שיקוף רנטגן תקשורתי מחמיר, לוקחת חלק פעיל בגלוריפיקציה של ההפיכה. גלריות התמונות המוגשות ב"הארץ" בתום לילות הזעם האגרסיבי בתל אביב או בבלפור הן דוגמה מאלפת לדרך שבה מכוננים רגעים שייכנסו לקאנון של כתבי הקודש. "לוחם חירות", תיארה אריאנה מלמד את גונן בן יצחק שחסם רכב משטרה ונעצר; ובן כספית מפרסם מראש את "מפת הגשרים" שבה יעמדו פעילים עם דגל ומשתף באדיקות של מתפלל תמונות ממוקדי ההפגנות. גם לוגו אופנתי כבר עיצבו לה; איקונין האגרוף. איך הם לא כורעים תחת נטל הפאתוס?

ואחרי כל זאת, תקשורת מגויסת בממדים אדירים, וזה כל מה שהצלחתם להוציא מהבית? סיימתי לשדר בחצות ואמא התקשרה: "איך תחזרי הביתה? הכל חסום". "אמא, אני כבר עוד מעט בבית. זה רק נשמע לך המונים".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר