ניגוד לא ענייני

אמון הציבור הוא רכיב קריטי בתפקוד מערכת המשפט, וסדרת הגילויים האחרונים בעניין הסדר ניגודי העניינים של השופטים בוודאי פוגעת באמון זה. לכן הצעת ח"כ בצלאל סמוטריץ' להקמת ועדת חקירה לניגודי עניינים של שופטים מעמידה חוקר משפט כמוני, המבקש להגן על הסדר החוקתי ולשפרו, בבעיה. לכאורה, כפי שתוהה כאן יעקב ברדוגו, "כיצד בדיקה חיצונית ושקופה של החשדות לניגודי עניינים חמורים מצד השופטים רומסת את הדמוקרטיה?" (15.07). במילים אחרות: ממה נפשך? אם ברצונך לשפר את מערכת המשפט, עליך לתמוך בוועדה שכזו. הגנה "פבלובית" על מערכת המשפט גם חותרת תחת תפקידי האקדמי, לבחון הסדרים בעיניים ביקורתיות.

ובכל זאת, מדוע טוב עשתה הכנסת שדחתה את ההצעה? ראשית, עצם ההתעקשות על הקמת ועדת חקירה בעת הזו מאותתת שיש לכאורה בעיה חמורה של ניגוד עניינים - ואין זאת. הכלל הבסיסי בחוק הוא ששופט לא יישב בדין אם קיים "חשש ממשי למשוא פנים"; בשום תחקיר לא הוכח שכלל זה הופר. עו"ד שחר בן מאיר, בעצמו צד מפסיד בהליך שהובא כאסמכתא לניגוד עניינים של השופטת חיות, צייץ לאחר פרסום התחקיר: "לא חשבתי אז ואיני חושב כעת שהיתה איזו מניעה מחיות לדון בבקשה לסעד זמני בתיק". מובן שעל השופטים להקפיד הקפדה מחמירה על קיום הכלל.

חשש אחר נטוע בתכלית ההצעה לוועדת חקירה; לא הפוליטית הצרה - להביך את הקואליציה, אלא העמוקה יותר. כל הצעה לשיפור במערכת המשפט מבורכת, אך קיים חשש שההצעה נועדה להחליש את מערכת המשפט ולא לתקן בה ליקויים. גם אם לא זו המטרה, ברור היה כי ההצעה תהפוך כלי להתנגחות. האופן שבו הטענות לניגודי העניינים משוחזרות בשיח הציבורי, תוך התעלמות מניגודי עניינים של נושאי משרה נבחרים ברשויות שלטון אחרות, מצביע על כך כי המניע האמיתי אינו דחף לשיפור אלא להחלשה.

חשש נוסף מבוסס על מה שמכונה "השתלטות" על בתי משפט. במחקר חדש שפורסם בכתב העת "Constitutional Studies", מתארים דיוויד קוסאר וקטרינה סיפולובה כיצד ברחבי העולם מנהיגים פוליטיים מפעילים מגוון טקטיקות להשתלט על בית המשפט - הנתפס כבלם מרכזי בפני הרשויות הפוליטיות - כדי להחלישו, ובכך להסיר מגבלה משמעותית על כוחן השלטוני. בין הטקטיקות: הרחבת הרכב השופטים, הפחתת מספר השופטים המכהנים או החלפתם בשופטים נאמנים באמצעות הדחה, התפטרות כפויה או העברה מתפקיד. במסגרת טקטיקות אלו מציינים המחברים גם איומים בענייני משמעת. ועדת חקירה כמו זו שהוצעה יכולה להיתפס כצעד בדרך להשתלטות על בית המשפט. קשה שלא להכיר בכך ששופט המורתע מטיעונים חוזרים על ניגודי עניינים - הזולגים למחוזות אזוטריים של היכרויות רחוקות - יפחד לשפוט.

אז ממה נפשי? לא מביקורת על ניגוד עניינים של שופטים. זו ראויה. חוששני מהצעות שתכליתן להחליש את בית המשפט, להשתלט עליו או לכל הפחות להניח "חרב דמוקלס" מעל ראשם של השופטים, כדי שיהססו לפני שיתערבו בהחלטות שלטוניות. "הנחת חרב" שכזו פוגעת בעצמאות השיפוטית.

פרופ' יניב רוזנאי הוא חבר סגל במרכז הבינתחומי הרצליה