"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

לידיעת המבקרים ברחוב אום כולתום

,עודכן

זה התחיל בירושלים, עבר לרמלה וכעת הגיע לחיפה: הבון טון החדש של הערים בעלות האוכלוסייה הערבית בישראל הוא לקרוא רחובות על שמה של "כוכב המזרח", הזמרת המצרייה הפופולרית, אום כולתום. ברמלה אף הרחיקו לכת ושינו לכבודה של אום כולתום את שמו של רחוב שבעבר נקרא "לוחמי הגטאות".

לכאורה, מדובר במסר של יד מושטת לאזרחי ישראל הערבים, לערביי המזרח התיכון ולתרבותם. בפועל, מדובר במהלך שמעניק כבוד לאחת מאויבותיה המושבעות ביותר של ישראל. הפוליטיקאים העירוניים היהודים, שנתנו את ידם להחלטות הללו, לא היו ברובם מודעים להיסטוריה האנטי־ישראלית של אום כולתום. הפוליטיקאים הערבים ידעו וניצלו את בורותם של עמיתיהם היהודים, שספק אם אי פעם הקשיבו לשיר כלשהו של הזמרת. ערבית הרי הם אינם דוברים. בורות אינה פוטרת מאחריות. גם פופוליזם שמאלני לא.

אום כולתום אמנם הופיעה בארץ ישראל־פלשתינה בשנות ה־30, אך עם עלייתו של גמאל עבד אל־נאצר, התגייסה הזמרת הפופולרית, שהרטיטה לבבות בכל רחבי העולם הערבי, בעיקר דרך שידורי רדיו קהיר, למאבק נגד המדינה היהודית. היא שילבה בשיריה רוחות למען "שחרור פלשתין", ותרמה סכומים גדולים למאמץ המלחמתי נגד ישראל. במוזיאון אום כולתום בקהיר מוצגים מכתבי הוקרה על תרומותיה הכספיות הנדיבות לחימוש הצבא המצרי משנת 1955 (תקופה שבה מצרים ניהלה מלחמת פדאיון נגד ישראל דרך רצועת עזה) ומנובמבר 1973, מיד אחרי מלחמת יום כיפור.

ב־1 ביוני 1967, באווירה המתוחה והנפיצה של ערב מלחמת ששת הימים, בעידן ה"טרום כיבוש" של השמאל הישראלי המתון, שידר לראשונה רדיו קהיר להמוני ערב, בשידור ישיר, את שירה החדש של אום כולתום "חוזרים בכוח הנשק". להיכן? "צבא הערביות הגיבור, כמה עוצמה, כמה הדר, כמה אומץ, הטרגדיה של פלשתין דוחפת אותך לעבר הגבול", מזמרת "כוכב המזרח" באחד משירי ההסתה שלה נגד ישראל, שהיוו חלק ממכונת ההסתה הממלכתית הערבית שקידמה את רעיון השמדתה של מדינת ישראל. שיר אחר שלה מאותם ימים נקרא: "יש לי כעת רובה, קחו אותי לפלשתין".

בראיית הסכסוך הערבי־ישראלי אין להפריד בין היחס ליהודים ולישראל. נאצר, שלאום כולתום היתה מערכת יחסים קרובה מאוד עימו, רדף את יהודי מצרים וגירש את רובם מתחומה - בכלל זה יהודים שלא היו ציונים, ולעיתים גם אנטי־ציונים. אום כולתום, מרום מעמדה הציבורי, בחרה להפוך לחוד החנית במערכת ההסתה שנאצר ניהל ברחבי העולם נגד המדינה היהודית.

אום כולתום היתה ללא ספק זמרת חשובה. אך כשחבר מועצת חיפה, הלאומן הערבי וחובב חיזבאללה רג'א זעאתרה, מציע לקרוא רחוב על שמה, הוא לא עושה זאת מסיבות מוזיקליות. הוא מקדם את האג'נדה הפוליטית הקיצונית שלו בהסתמכו על בורותם של עמיתיו היהודים. רוצים לכבד בחיפה את זכרם של מוזיקאים ערבים ולקדם בכך את הדו־קיום? קראו רחוב על שם חביבה מסיכה, סלאח ודאוד אלכווייתי, פלפל קורג'י, יוסף זערור, מוניר מוראד, לילה מוראד, פלפל אלמסרי - כולם יהודים שזכו לפופולריות רבה מאוד בעולם הערבי. להם מגיע כבוד ברחובות מדינת היהודים, לא לזו שרצתה בחיסולה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

אלדד בק

חיפאי גאה. כתב "ישראל היום" באירופה. בעבר כתב לענייני ערבים בגל"צ וב"חדשות" וגם עורך חדשות החוץ של "הארץ". אחד העיתונאים הישראלים הבודדים שדיווחו ממדינות אויב כאיראן, סוריה, לבנון, עיראק ועוד. למד ערבית ואסלאם בסורבון בפריז. היה כתב בצרפת, באוסטריה ובגרמניה של כלי תקשורת ישראלים שונים ("ידיעות אחרונות", "מעריב"). פרסם שלושה ספרים: "מעבר לגבול - מסעות לארצות אסורות", "גרמניה, אחרת", "הקנצלרית - מרקל, ישראל והיהודים".

כדאילהכיר