מחיר ההחמצה: 1948, 1967, 2020?

אם נתניהו לא יחיל ריבונות בבקעה בשבועות הקרובים, אם רגלי המנהיגים הפוליטיים והצבאיים שלנו ירעדו, הנזק יהיה מבני־אסטרטגי וארוך טווח. היריבים והאויבים הרבים של מדינת ישראל יבינו מה עליהם לעשות. הם יצליחו היכן שאובאמה נכשל בשִׁלהי כהונתו: לקַבע את גבולות 1949 בתור הקו הלגיטימי בין "פלשתין" שלא היתה קיימת ב־1949 לבין ישראל. בזה ייעשו היהודים לכובשים בארצם, ויוצב בפניהם איום אסטרטגי בדמות מדינה פלשתינית בין העולם הערבי ונהר הירדן לבין כביש 6, שפניה לערעור ישראל וירדן באמצעות הגירה וטרור. זה יהיה קל יותר לביצוע, מפני שההיסוסים והפחדים של מנהיגי ישראל יוכיחו שגם בעיניה גבולות 1949 הם גבולותיה הלגיטימיים.

המחשבה שאפשר לשמר את המצב הנוכחי בבקעה עד כביש אלון היא שגיאתם העיקרית של אנשי הממסד הביטחוני המתנגדים להחלת ריבונות שם. שגיאתם של השמרנים הביטחוניסטיים נשענת על התפיסה המדינית ההססנית של ממשלות מפלגת העבודה בין 1967 ל־1977 (אולי מוטב לומר: הלוך רוח הססני), וחוזרת על שגיאתן היסודית: הימנעות מקיבוע מעשי של הגבולות שהן עצמן סברו כי הם חיוניים לישראל, והסתמכות על המלך הירדני המועד־לבוגדנות. אבל הפעם שגיאת ההססנים חוזרת בנסיבות חמורות הרבה יותר: אחרי אוסלו, עם רשות פלשתינית בלב הארץ ותוכניתה האסטרטגית לייבֵּא הנה הגירה וטרור משכנותינו. השמרנים בממסד הביטחוני שלנו נאחזים באסטרטגיה שהיתה רופפת גם בזמנה, אבל עכשיו, לנוכח הפיכת ארצות "הסהר הפורה" לארצות "הסהר המדמם", תפיסותיהם ממש תלושות מהמציאות.

המתח בין המבקשים לפרוץ קדימה לבין שמרנים המבקשים להאט מאפיין את התרבות הפוליטית שלנו מראשיתה. הוא ניכר, למשל, בוויכוח על השאלה איך להיאבק בספר הלבן הבריטי לפני המדינה, והוא ניכר בוויכוח אם להכריז על מדינה במאי 1948, לאחר הניצחון על הפלשתינים באפריל. ההססנים דאז תמכו בהקמת מדינה, אבל "לא עכשיו". הם חששו ממלחמה בצבאות ערב סדירים, כאילו היה אפשר להקים מדינה בלעדיה. הם ביקשו הבנה עם ארה"ב ובריטניה, אף ששתי המעצמות חתרו אז להקמת מדינה ערבית־למעשה בארץ. קבלת הצעותיהן פירושה היה שלילת ההגדרה העצמית מהיהודים וחסימת עלייתם ארצה. אז ההססנים הפסידו בוויכוח.

אבל ב־1977-1967 ההססנים ניצחו. כשם שההססנים כ־20 שנה לפני כן היו משוכנעים שחיוני להקים מדינה, כך ממשלות אשכול, מאיר ורבין ופרס דאז אכן היו משוכנעות שהירדן הוא "גבול ביטחון" חיוני למדינת ישראל. אבל הן נמנעו מהחלת ריבונות בבקעה עד גב ההר, על פי תוכנית אלון הזכורה לטוב. אשכול, מאיר ורבין ופרס חששו מתגובת המעצמות. והם חששו מפילוג בתוך מפלגת העבודה בין הרוב בראשותם, שתמך בגבולות ביטחון, לבין המיעוט היוני. מחיר ההססנות: לימים ה"יונים" השתלטו על מפלגת העבודה ועל תודעת מנהיגיה, רבין ופרס, והתוצאה הכושלת מוצגת לעינינו משנות ה־90 ואילך והמיטה חורבן על תנועת העבודה הציונית.

החלת ריבונות בשטחים של תוכנית אלון היתה מחייבת מאבק מדיני ארוך, לא קל, אבל אפשרי - דומה למאבק שבן־גוריון ושרת ניהלו בשנות ה־50 על הנגב הדרומי עם ארה"ב ובריטניה, למשל. אבל יורשי בן־גוריון לא ניחנו בתבונה ובעוז כמוהו. ויורשי־יורשיו גם הם מציעים לחכות. עד מתי? עד שהרשות הפלשתינית וממלכת ירדן יסכימו לריבונות ישראלית על הירדן? או אולי עד שהפלשתינים ייעתרו, בפִקחוּת־להרע, להצעה כהצעת אולמרט לא מזמן (גבולות 1949 לרבות גבול בירדן, הגירה המונית של ערבים ארצה, ירושלים המזרחית)? מחיר ההחמצה כיום עלול להיות חמור ממחיר קודמותיה. החלת הריבונות אומנם תחייב מאבק. אבל היא חיונית, וככל שתובן החיוניות שלה, נוכל להתלכד במאבק. נתניהו יוכל לזכות בתמיכת רבים מאנשי תנועת העבודה. החמצה תגרור כישלונות ופילוגים ותסכן את מדינת ישראל.