הראיה הסמויה לחפות אל־עביד

סולימאן אל־עביד, שהורשע ברצח הנערה חנית קיקוס ונידון למאסר עולם, משתחרר השבוע מבית הסוהר לאחר שריצה 27 שנות מאסר בפועל. נכנס בגיל 45 ויוצא בגיל 72. במשך כל שנות מאסרו טען שהוא חף מפשע. הוא אף נמנע מלהודות בפשע לצורך קיצור עונשו בשליש ולא ביקש חנינה, כי "זה היה גורם לי להודות ברצח שלא ביצעתי", לדבריו.

יש סיבה טובה להאמין לו. לא רק בגלל שהרשעתו התבססה על הודאה ושחזור קודם למציאת הגופה, שכלל "פרטים מוכמנים שליליים" (ציוני מיקום גופה שבפועל התבררו כשגויים), לא רק משום שהודאותיו לא נתמכו בראיות חיצוניות ממשיות, ולא רק משום שלאחר הרשעתו התגלו ראיות חדשות שלכאורה תמכו בחפותו.

יש סיבה טובה להאמין לו, כי התנהלותו היתה כרוכה בוויתור על הקלה בעונש - למעשה, הסכמה לרצות תקופת מאסר ממושכת נוספת - מבלי ש"הרוויח" דבר, פרט לערך הסימבולי של העברת המסר שאינו רוצח. המעטים המוכנים לספוג סבל גופני קשה ובלתי הפיך, עושים זאת בשם אמת שהם מאמינים בה. בהסתייגות אחת: קיימים המקרים הנדירים של אלה שכל עניינם הוא להצטייר בעיני עצמם ובעיני סביבתם כגיבורים מעונים.

אך התעקשותו של אל־עביד שלא להודות גם לצורך קיצור עונשו או חנינה, לא הצטיירה בעיני רשויות האכיפה כסימן לחפות. אדרבא, היא מצטיירת בעיני המערכת כאי־הפנמה של הפשע.

התנהלות כמו זו של אל־עביד היא, אפוא, ראיה סמויה בדיעבד לחפותו. במקרה של אל־עביד עצמו הראיה הסמויה הזו חזקה שבעתיים, משום שהנדבכים המרכזיים שעליהם התבססה הרשעתו הם הודאות (בפני המדובב ובשחזור). היסוד הרעיוני הטמון בקבילות ובמשקל ההודאות הוא ההרשעה העצמית הוולונטרית של החשוד, אשר נתפסת, בצדק משהו, כסממן מובהק לאשמה, שהרי אין חף דרך כלל משים עצמו רשע.

דא עקא, שאם אל־עביד אכן הרוצח ואם היה מוכן באורח וולונטרי להרשיע עצמו, הרי אין הדבר מתיישב לחלוטין עם ויתורו על ההזדמנויות שהיו לו להפחתה משמעותית בעונשו. ממה נפשך: אם הוא הרוצח והודאתו נבעה מחרטה, ולו שטחית, מדוע חרטה זו נעלמה כלא היתה? אם היא נבעה משיקול של ציפייה להקלה כלשהי בעונש או בתנאים, לאן נעלמה החשיבה הפרגמטית ומדוע הוחלפה בוויתור עקשני וחסר היגיון על קיצור שנות הענישה, אם רק יחזור על המילים "מודה אני"?

על כורחנו אנו למדים שהתנהגותו של אל־עביד כאסיר מהווה אינדיקציה לכך שהודאותיו לא ניתנו באורח וולונטרי מלא, וממילא הדבר מפחית את הסתברות אשמתו. אף ללא קשר להודאותיו, כאמור, התנהגותו העקבית העקשנית במהלך מאסרו, שלא לייצר שום איתות העלול להתפרש כהודאתו בפשע, גם אם הדבר יהא כרוך במחיר אישי כבד - היא ראיה משמעותית התומכת בחפותו.

פרופ' דורון מנשה הוא מומחה בדיני ראיות, חבר סגל בפקולטה למשפטים, אוניברסיטת חיפה