"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

ההזדמנות היא לא סיבה מספקת

,עודכן

ישאל השואל: מדוע עכשיו? למה בכל שנות שלטון הליכוד, תחת בגין, שמיר, שרון ונתניהו, לא דנו ברצינות בסיפוח בקעת הירדן? למה דווקא ב־1 ביולי השנה זה צריך לקרות? כי כיום יש הזדמנות, הם עונים, והתנועה הציונית ידעה תמיד לנצל הזדמנויות שאולי לא תחזורנה. כך ידעה מפא"י להתייחס ברצינות לתוכנית פיל מ־1937, שאילו התממשה, יכולה היתה להציל מאות אלפי יהודים מאירופה, וכך ידעה הנהגת מפא"י, עשר שנים אחר כך, לקבל את תוכנית החלוקה של האו"ם, בזמן שמנהיגי הימין, ומנחם בגין בראשם, ראו בה שיקוץ.

אבל אין פירוש הדבר שכל הזדמנות צריך לממש. בוויכוח הגדול על כיבוש הגדה המערבית החליטה ממשלת ישראל ב־1948 להימנע מכך, אף שהדבר היה אפשרי מבחינה צבאית. הסיבה היתה הקונצנזוס הציוני שהתנה את הקמת המדינה היהודית ברוב יהודי יציב. וכפי שלא כל הזדמנות צבאית מנוצלת על ידינו בכל שנות קיומנו, כך גם תמיכת נשיא אמריקני היא לא סיבה מספיקה לספח.

פרופ' אבי בראלי("הונאה עצמית דמוגרפית", 07.06)סבור שסיפוח הבקעה ימנע זליגה של פלשתינים לתוך ישראל, אבל הוא מתעלם מכך שהדבר יחייב אותנו לגדר את המובלעות הפלשתיניות שיישארו בתוך השטח שיצורף לישראל, כולל העיר יריחו. מדובר ברבבות אנשים, שאם לא תוצע להם אזרחות ישראלית, הם יהפכו לתושבי "בנטוסטנים" נוסח משטר האפרטהייד בדרום אפריקה. מנגד, אם תוצע להם אזרחות ישראלית, נתרחק מחזון המדינה היהודית והדמוקרטית.

בניגוד לטענת בראלי, לא ביססתי את עיקר חיי הפוליטיים על רעיון המדינה הפלשתינית, אלא על חתירה למימוש הרעיון הציוני בדרך שאינה רומסת את האחר. יישום התפיסה הזו מחייב גבול בארץ ישראל המערבית, אלא אם כן היה רוב העם היהודי בעולם מוכן להגיע לכאן ולייצר רוב יהודי יציב, שיכול היה להכיל גם את הפלשתינים ולהעניק להם זכויות אזרח מלאות. כדי לייצר גבול כזה נשאתי במשך שנים ארוכות את הדגל שהרימה מפלגת העבודה: מדינה ירדנית־פלשתינית. לא לגמרי במקרה כתוב "הסכם לונדון" מ־1987, שעשוי היה להוביל לכך, בכתב ידי.

מי שדחה את האופציה הירדנית בתואנות אבסורדיות של פרוצדורה היו ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר וחברי מפלגתו בקבינט המדיני. הסירוב הזה הוביל להחלטת המלך חוסיין לוותר על הגדה המערבית לטובת הפלשתינים, ואחרי הודעתו הודיע אש"ף על הכרתו בהחלטת האו"ם 242. מאותו רגע ברור היה לי כי האופציה היחידה לגבול שיבטיח את אופייה המיוחד של ישראל, הוא מדינה פלשתינית. מכיוון שהפתרון של בראלי אינו סיפוח כל השטחים וויתור על החזון הישראלי המקורי, אינני מבין מהו פתרונו.

צילום חיצוני באפליקציה: חיים צח/לע"ם

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

מערכת היום

מערכת "היום“ מפיקה ומעדכנת תכנים חדשותיים, מבזקים ופרשנויות לאורך כל שעות היממה. התוכן נערך בקפדנות, נבדק עובדתית ומוגש לציבור מתוך האמונה שהקוראים ראויים לעיתונות טובה יותר - אמינה, אובייקטיבית ועניינית.

כדאילהכיר