ריבונות - על מה? סיפוח - היכן?

הכל מדברים על ריבונות וסיפוח, בעד ונגד, תוך התעלמות מן העובדה שיש שתי אפשרויות שונות מאוד במשמעותן ובהשפעתן על עתידה של ישראל: אחת צנועה יחסית, ואחרת מהפכנית בהשלכותיה. "תוכנית המאה" של הנשיא טראמפ מקלה מאוד על החתירה לשתיהן. בתמיכה הזו רצוי להשתמש כקלף מיקוח, אך במימוש ראוי להתמקד באחת ולהכיר בעלותה ההיסטורית הבלתי נסבלת של האחרת.

האפשרות המהפכנית נוגעת להחלת הריבונות הישראלית על כל היישובים החוקיים שהקימה ישראל ביהודה ובשומרון, להבדיל מן המאחזים הבלתי מורשים. בתוכנית מועלית האפשרות שכל היישובים הללו, לרבות אלה הממוקמים בליבו של השטח המיועד בה לפלשתינים, יתקיימו כמובלעות ריבוניות של ישראל ביישובים עצמם. המשמעות המעשית של החלת הריבונות על פי המתכונת הזו, היא צרוף כשניים וחצי מיליון פלשתינים לישראל, באופן המסכן את אופייה היהודי והדמוקרטי. גם אם יימצאו התירוצים המשפטיים והטיעונים המתוחכמים מדוע תושבי המובלעות הפלשתיניות ברחבי הגדה המערבית אינם זכאים לאזרחות ישראלית ואינם מורשים לבחור לכנסת, כל אלה ייכשלו בשכנוע הגורם היחיד הקובע באמת: אזרחי ישראל עצמם.

הגרעין הקשה של האליטות האירופיות וה"פרוגרסיביים" באשר הם (כולל שלוחתם בישראל) מאשימים ממילא את ישראל באפרטהייד בכל מצב, על פי הסטנדרטים הטהרניים שלהם. אף שעזבה את הרצועה לפני עשור וחצי, הם טוענים אפילו היום כי ישראל אחראית לגורלם של תושבי עזה ומעלילים כאילו מדובר ב"מצור" שמעבר לצורכי הגנה עצמית מובהקים. אותם אי אפשר לשכנע, מכיוון שטרוניותיהם נועדו לענות על צורכי האישיות של משמיעיהן, יותר מאשר להתמודד עם המציאות. מאלה ראוי שכל מדינה חפצת חיים תתעלם. השאלה המכרעת היא כיצד יראה את המצב הזה הזרם המרכזי של הציבור הישראלי: לא אלה בימין, המוכנים לשאת באחריות לגורלם של הפלשתינים למען מימוש זכותו של העם היהודי בארץ ישראל השלמה ולמען חיזוק הביטחון לשיטתם; גם לא אלה בשמאל, הפוסלים כל הסדר שאינו על דעת הפלשתינים ואינו שוויוני במעמדן של שתי הישויות הפוליטיות שממערב לירדן, ואלה הזוכים לסיפוק רגשי מתחושת האשמה על ה"כיבוש".

מי שיכריע הם רוב הישראלים: אלה שאינם רוצים לשלוט במיליוני פלשתינים, אף שיש להם זיקה בריאה לארץ ישראל ולהתיישבות מתוחמת במרחביה; אותם ישראלים המוכנים לפשרה היסטורית, אף שהם מודעים לסיכונים הביטחוניים של יציאה מרוב יהודה ושומרון, ואף שאין להם כל אמון בפלשתינים. אלה תומכים בסידורי ביטחון נחרצים, שימנעו ריבונות מלאה מן השכנים האלימים ודוחי כל הפשרות, כדי שלא יוכלו לסכן את ישראל. הישראלים האלה, עיקר מניינו ובניינו של החלק הנושא את המדינה על כתפיו, יבינו במהרה שסיפוח כזה - ריבונות על כל היישובים - מכניס את מיליוני הפלשתינים אליהם הביתה. במוקדם או במאוחר, הם יהפכו מנוכרים למדיניות הזו. כשאלה מנוכרים, ישראל אינה מתפקדת בביתה פנימה ולא תוכל להתמודד עם הלחצים הצפויים מחוץ. מי שמכיר את החברה הישראלית, יודע שזו פשוט אינה מדיניות בת קיימא. למי שמפקפק בכך כדאי ללמוד את לקחיה ארוכי הטווח של מלחמת לבנון הראשונה, ולתאר לעצמו מגמה דומה "על סטרואידים".

החלת הריבונות הישראלית בבקעת הירדן היא עניין שונה בתכלית. יתרונותיו, עלותו ומאפייניו ראויים לבחינה מפורטת במסגרת אחרת, אך את העיקרון אפשר לאפיין בקצרה. מדובר ברצועה לאורך הירדן, שאוכלוסיית הקבע הפלשתינית שלה קטנה. הרצועה חוצצת בין ריכוזי הפלשתינים בגדה לבין אויבי ישראל הערבים והאיראנים, באופן שימנע מהפלשתינים להפוך את השטח שבשליטתם לשלוחה של האויבים הללו בלב הארץ. מן הטעם הזה תדרוש ממילא כל ממשלה אפשרית בישראל שליטה ישראלית ברצועה הזו, באופן שיבטיח ש"גבול הביטחון של ישראל הוא נהר הירדן". תיתכן מחלוקת על העיתוי של המהלך ודאגה לנוכח הכורח של המלך ההאשמי למחות עליו בחריפות לעיני דעת הקהל הרדיקלית בירדן, אך בהקשר הכולל, אל מול האפשרויות האחרות, תועלתו מובהקת ונזקיו ניתנים להכלה.

ד"ר דן שיפטן הוא ראש התוכנית הבינלאומית לביטחון לאומי באוניברסיטת חיפה ומרצה בתוכניות ללימודי ביטחון באוניברסיטת תל אביב