אפשר לזכור גם בלי הדגל האדום

השבוע, בהתקרב מועד ציון הניצחון על גרמניה הנאצית, ביקש חבר מועצת העיר ראשון לציון מטעם "ישראל ביתנו" להניף מעל בניין העירייה את דגל בריה"מ. תביעות מביכות דומות הושמעו מפעילי המפלגה גם בערים נוספות. יש לקוות שהן לא תיענינה, ולא נצטרך לחזות בחרפה.

הבסת החיה הנאצית במאי 1945 היתה אירוע מכונן בתולדות העולם. עבור היהודים, ניצחון בעלות הברית הגיע מאוחר, אבל אלמלא אותו ניצחון, מספר הקורבנות מבני עמנו היה עולה אפילו על המספר האיום 6,000,000. לכן, טוב עשתה ישראל, כאשר החליטה לפני כמה שנים לציין באופן רשמי את מועד הניצחון על גרמניה. זכר המלחמה הנוראה נצור בלבבות של ישראלים, והכרת התודה שלנו ללוחמי הצבאות של בנות הברית, שהשיגו את הניצחון הזה תוך הקרבה עצומה, לא מוטלת בספק.

כיבוד זכרם של גיבורי מלחמת העולם השנייה אין פירושו הנפת דגלים אדומים מעל סמלי שלטון בישראל. איני יודע מה יש יותר בהצעה הזאת - ציניות או טיפשות. בריה"מ, אגב, לא היתה לבד במערכה נגד הנאצים. הניצחון היה פרי של מאמץ עילאי של כמה מעצמות ומדינות, בהן בריטניה, ארה"ב ואחרות. משום מה ב"ישראל ביתנו" לא מציעים לכבד גם אותן, בין אם מתוך בורות, ובין אם מתוך כוונת מכוון.

אל לנו לשכוח שכ־500 אלף יהודים נלחמו בנאצים בשורות הצבא האדום, וחלק מהווטרנים האלה חיים עכשיו בינינו. בד בבד, נזכור את 550 אלף החיילים היהודים בצבא ארה"ב, ואת הלוחמים היהודים האחרים שלא נזקקו לדגלים אדומים, כולל הלוחמים מארץ ישראל בצבא בריטניה. בל נשכח גם את שיעור הקורבנות של בריה"מ בהתמודדות מול גרמניה, שהיה הגבוה מכולם. ישראל זוכרת את ההקרבה הזאת ודואגת להנציח אותה בדרכים ראויות ונכונות. לשם כך לא נחוצים דגלים אדומים. רק לפני כמה חודשים חנכו ראשי המדינה את האנדרטה לזכר המצור על לנינגרד, והוסיפו עוד נדבך למארג הזיכרון וההוקרה. נשיא רוסיה, שנכח בטקס, לא יכול היה לעצור את דמעות ההתרגשות.

אלא שבתולדות המאה הקודמת, ובתולדות העם היהודי בפרט, לדגלים האדומים של בריה"מ היו תפקידים אחרים, רחוקים מאוד מן השחרור מהרוע הנאצי. לפני מלחמת העולם השנייה, אחריה (ואף במהלכה) בוצעו תחת הדגל הזה פשעים בהיקף שלא ידעה האנושות, קודם כל נגד עמי בריה"מ עצמה. מיליוני בני אדם תמימים נרצחו בשם הדגל האדום, ובהם יהודים רבים. האידיאולוגיה שמאחוריו ביקשה לחסל את העם היהודי - אם לא בגופו, כפי שרצו הנאצים, אז ברוחו. קמפיינים אנטישמיים התנהלו בצילו של הדגל האדום בניסיון לקעקע כל שארית וזכר למורשת היהודית, ואם הדגל הזה היה ממשיך למשול בכיפה - מי יודע, אולי הניסיון היה מצליח. במקביל למאמץ להמית את הרוח היהודית, האימפריה הסובייטית נלחמה בנו גם מעשית באמצעות סיוע אדיר למדינות ערב ולארגוני טרור.

שני הסבים שלי לחמו בצבא האדום נגד הנאצים, ואם היו היום בחיים, דגל אדום היה הדבר האחרון שהיו רוצים לראות מעל מוסד רשמי בישראל. הדגל האדום של בריה"מ היה ונשאר ניגוד גמור לציונות ולתחייה הלאומית של עם ישראל. להציב אותו מעל מוסד שלטוני בישראל, משמע להלבין את הפשעים שבוצעו בשמו, ולפגוע בזכר מיליונים מקורבנותיו.