"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

מכתב הטייסים: כרסום אנטי-דמוקרטי בממלכתיות

,עודכן

אנו חווים פריחה מחודשת של ז'אנר נאצל, אבן יסוד ממש, בתרבות הדמוקרטית: העצומה. זה התחיל במכתב פרופסורים, נמשך במכתב בכירי המשק, ואתמול זה הגיע בפורמט של מכתב טייסים, ליתר דיוק: 540 לוחמי צוות אוויר לשעבר, שבדומה לקודמיהם, דורשים מחברי הכנסת ומהנשיא שלא להעניק את המנדט להרכבת הממשלה לנתניהו, אם יזכה בבחירות. שלושת המכתבים מגיעים, אגב, מאותו בית היוצר וחולקים אפילו לוגו משותף. מיזם יח"ץ מתואם.

מבחינה סגנונית, לפחות, זה אמור להזכיר את מסורת העצומות והמכתבים הפתוחים שהובילו אינטלקטואלים דגולים. מאמיל זולא ועד ז'אן־פול סארטר, המחאה הפומבית של אישי ציבור מול השלטונות נתנה פה לחלש וביטאה ערכים אוניברסליים של צדק וזכויות מול עוולות וכוח.

אבל המדיום הוא לא תמיד המסר. שלושת המכתבים הפתוחים מנסים ליהנות מהיוקרה הנלווית למותג ההיסטורי ולמסורת האינטלקטואלית, אבל העיתוי, הסוגיה ובעיקר זהות הכותבים - מסגירים את המוטיבציה. הם לא מגיבים למשבר ערכי שמצריך צלצול השכמה מוסרי. להפך, בעוד שבוע ילכו אזרחי ישראל להצביע בדיוק על הסוגיה הנדונה, והיא תובא להכרעה דמוקרטית. מה עוד אפשר לבקש?

חותמי המכתבים לא פונים לדעת הקהל, כי אם ישירות למקבלי ההחלטות בבקשה משונה, מקוממת משהו, שלא להישמע לתוצאות הבחירות ולא לכבד את רצון הבוחר. לא רק שהם מפצירים בחברי הכנסת להתעלם מהכרעה דמוקרטית, הם אף מגייסים את הסטטוס החברתי שלהם כבסיס לטיעון. היות שהנימוק הפורמלי ("אין מצב שנאשם בשחיתות שלטונית יקבל מנדט") ידוע ונדוש, מה שמקנה למכתבים הללו את משקלם הוא יוקרת החותמים - ולא הטיעון.

זהו צידו השני של טיעון האד־הומינם: אם לא ראוי לפסול טיעון לגופו של אדם, אין זה הוגן במיוחד לכפות טיעון המבוסס על מעמדו של הדובר. אבל זה בדיוק הפגם האתי במכתבים הללו, שבעצם דורשים להתחשב בדעתם של מי שנחשבים או נתפסים בעיני עצמם ראויים יותר, כשירים יותר, מוסריים יותר מההמונים הנבערים שיאמרו את דעתם בבחירות. הם מבקשים לעצמם עדיפות בדמוקרטיה או זכות יתר בקלפי; להם יורשה להטיל שניים או שלושה פתקים, ולפשוטי העם יותר רק פתק אחד, או חצי.

הם מדגישים כי אינם מפלגתיים. אלה לא "מכתבי שמאל", והחותמים מבטאים השקפות פוליטיות מגוונות. ייתכן. אבל תפיסת העצמי של החותמים, כקבוצת אליטה, צובעת את המכתבים בגוון אדנותי, אם לא נרקיסיסטי. שבוע־שבועיים לבחירות, והם כבר מערערים על פסק הדין של האספסוף הנבער. היש אליטיזם אנטי־דמוקרטי בוטה מזה?

למכתב הטייסים ארומה נוספת: מילא שאליטה אקדמית או עסקית תצהיר על עימות מול שלטון נבחר, אבל כשאליטה צבאית עוסקת בקעקוע הדרג הפוליטי, הדמוקרטיה בסכנה. מעבר לליבוי תחושה של "מרד אליטות", הצבעה של אליטה צבאית על מנהיג פוליטי כבלתי לגיטימי פירושה התניית הנאמנות של צה"ל לממשלה. אין כרסום מסוכן מזה בממלכתיות הישראלית.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר