כיכר העיר האמיתית

בעולם הפרופסורים, חזקת החפות הלכה פייפן • אדם חף מפשע עד שהוכחה אשמתו? לא תמיד

אחת התמות המרכזיות של גוש המרכז־שמאל בבחירות 2015 (בפרט ובעצם בכלל) היתה שהדמוקרטיה הישראלית עמדה בסכנה ברורה ומיידית במהלך שלטון נתניהו. בעלי טורים, מומחים מהאקדמיה ואנשי המכון הישראלי לדמוקרטיה פסקו בזעם קדוש כי ח"כים בכנסת עושים ניסיונות בוטים ומסמרי שיער לפגוע בדמוקרטיה הישראלית והיא, ברייה עדינה ושברירית שכמותה, נאלצה לעמוד בפני הזדים השעירים עם כתמי זיעה צהובים מתחת לבית השחי, עד שבא קומנדו בני האור ועצר את המתקפה באמצעות כינוס חירום בבית סוקולוב. 

מתוך "שר הטבעות: אחוות הטבעת" (2001) 

זוכרים? פסטיבל קץ הדמוקרטיה? אז הנה מתברר שיש דמוקרטיה חדשה. דמוקרטיה אחרת. דמוקרטיה שבה הריבון וחופש הבחירה שלו עשויים להילקח על ידי בג"ץ, דמוקרטיה שבה אין יותר חזקת חפות והיועמ"ש הוא נציב עליון של הצדק הקוסמי. 
120 פרופסורים, ובהם פרופ' רבקה כרמי, פנו השבוע במכתב לח"כים ולנשיא בבקשה למנוע מנתניהו להקים ממשלה בשל כתבי האישום. גדי טאוב והח"מ ראיינו אותה בתוכנית הרדיו שלנו. ראיון שהותיר אותנו בהלם מסוים. התכוונו לשאול אותה מדוע דעתם של 120 פרופסורים נעלה על זו של יותר ממיליון אזרחים, בפרט שהחוק מאפשר לנתניהו להתמודד, אבל כרמי עקפה אותנו ב־250 קמ"ש. 

הפרופסורית, לשעבר נשיאת אוניברסיטת בן־גוריון, אמרה שהיא לא תשכור לשום עבודה אדם שהוגש נגדו כתב אישום עד שיוכיח את חפותו. גדי ואני הנחנו שאדם בחברה חופשית הוא זכאי עד שהוכחה אשמתו. זו מהות דמוקרטית ידועה אבל פרופ' כרמי טענה שאדם אשם עד שהוכחה חפותו.

פרופ' רבקה כרמי: "אדם חייב להוכיח את חפותו בבית המשפט". אני: "בדיוק ההפך, הפרקליטות צריכה להוכיח שהוא אשם. עד אז הוא חף מפשע". 
טאוב: "גם דרייפוס היה צריך להוכיח את חפותו?" 
כרמי: "זה מה שקרה לו". 

בעולמם הנאור של הפרופסורים זוכי הפרסים, חזקת החפות הלכה פייפן. בעולמם הערכי־מוסרי, אדם אשם עד שיוכיח את חפותו. הכוח שהם נותנים ביד הפקידות המשפטית הוא אינסופי. אותם פרופסורים מכובדים לא טרחו להביע את דעתם על שיטות חקירה וסחיטת עדים המזכירות משטרים אפלים, הם עיוורים וחירשים לטענות מחנה שלם. גם אם נצא מנקודת הנחה שהימין שוגה ואכן התיקים בטון יצוק, מעצם העובדה שכל כך הרבה ישראלים חשים שזוהי רדיפה תפורה, היה אפשר לצפות לפחות לדיון הגון מכל אותם פרופסורים. התייחסות עניינית, מבוססת עובדות, תואמת ערכי צדק ושוויון בפני החוק. אבל הם כל כך עסוקים בלהוריד את המפלצת עד שהם מוכנים לדרוס ערך בסיסי כמו חזקת החפות ולאפשר לפקידות המשפטית בישראל לקבוע קטגורית אשם לא אשם. 

בעקבות הראיון שקיימנו שלח לי מאזין מתוק בשם יוגב צילום עמוד מתוך ספרו של ולדימיר וונוביץ', "הטוען לכס המלכות", סאטירה על המשטר הסובייטי. "את הספר קראתי לפני 40 שנה", כתב יוגב, "בתחילת שירותי הצבאי בזמן היותי נהג טנק. הספר עדיין צהוב מאבק המדבר. הראיון המאלף עם הנשיאה לשעבר של אוניברסיטת בן־גוריון, הזכיר לי את משנתו של קצין הנ.ק.ו.ד. רב־סרן פיגורין. למותר לציין שאת דבריו כתב המחבר כסאטירה חריפה על רוסיה הסובייטית. והנה אנו חיים אותה שוב". 

אז הנה, תיהנו גם אתם: "...כעבור זמן מה, כשנעלם רב־סרן פיגורין מאזור דולגוב, נמצאה מחברת רשימות שלו, ובה מחשבות מקוריות ונועזות למדי. הנה אחדות מהן, שנבחרו באקראי: הכל חשודים. חשוד הוא מי שנראה חשוד במשהו.
"החשוד ביותר הוא מי שלא נראה חשוד בשום דבר. כל חשוד יכול להיעשות נאשם. החשד הוא יסוד מספיק למאסר. מאסר הנאשם הוא הוכחה מספקת וממצא של אשמתו... במחברת זו נרשמה עוד מחשבה מופלאה ברעננותה לגבי הימים ההם, אבל אין היא נוגעת למדעי המשפטים אלא לרפואה: השלטון הסובייטי טוב כל כך מבחינה אובייקטיבית, עד שכל אדם, שאין שלטון זה טוב בעיניו, במלאו או בחלקו, הוא משוגע". 

במהלך השבוע העניק בני גנץ נאום על "חמשת סדרי עדיפויות". אני יודע מה זה סדר עדיפויות, זה סדר של כמה דברים שצריכים להיעשות לפי עדיפויות, נניח חמישה דברים. ממשלה צריכה סדר עדיפויות. ממשלה צריכה לנהל סיכונים ולקדם נושאים על פי חשיבותם. אבל אם יש חמישה סדרי עדיפויות, איך קובעים איזה סדר עדיפות הוא הראשון מבין החמישה ומי השני וכו'. 

גנץ אמר שהוא ייקח הכל אישי, הוא הסביר למשל שהבריאות תנוהל בהתעסקות אישית שלו. וזה קצת מלחיץ לאור ההצלחות העסקיות שלו, אם אפשר להחשיב פשיטת רגל כהצלחה בתחום הכישלון. 

ברגע שהזכיר את תיק הביטחון בנאום, גנץ הניח את ידו על כתף אשכנזי, וזה הניד בראשו ועשה פרצוף שאין אלא לפרש אותו כפקפוק. הזכיר לי את אמא שלי כשהיא שומעת רעיון שהיא לא אוהבת. מין ג'סטה פולנית כזו. הוא מכיר את החומר. עכשיו תזכרו מה אני אומר לכם, עוד יבוא יומם של הפסטיבלים התקשורתיים של "איפה טעינו". זה פבלובי. זה בטבע של תקשורת המיינסטרים הישראלית. פעם אחר פעם, הם מועלים בתפקידם. כל הופעה פומבית של גנץ רק חושפת עוד טפח מערוות התקשורת. ולא שיש מה לראות ולהשתוקק. עיתונאים מגוננים ומחפים על הבדיחה, מסתירים את המובן מאליו, גנץ בחור נחמד אבל אללה יוסטור, זה גדול עליו בכמה מספרים. 

אחרי מערכת הבחירות הראשונה, אי אז באפריל האחרון, הודיתי כאן לאזרחי ישראל הפעילים ברשתות החברתיות על תרומתם הגדולה למאבק על עיצוב דמותה וזהותה של מדינת ישראל. המאבק כידוע לא תם, ויש לי תחושה שהוא עוד ילווה אותנו זמן רב. קורה פה תהליך מבורך. אם במערכה הראשונה התעסקנו בצוללות ובגחלי גרפיט, ובשנייה ביחסי דת־מדינה, במערכה השלישית אנחנו קרובים מתמיד לליבה, שלא לומר ללבה. לאן מועדות פניה של המדינה? מדינה יהודית או מדינת כל אזרחיה? מי ישלוט דה־פקטו? מערכת פוליטית נבחרת כמייצגת של העם הריבון או אוליגרכיה משפטית?

ופה התפקיד שלכם גדול. העולם הישן מת. הפובליציסטיקה העתיקה מיצתה. מתה. חשיבותו של בעל טור וצייצן שנון דומות. אז בואו נחזור לממלכת הרשתות החברתיות, הזירה שבה כל הסוגיות האלה מלובנות באופן לא שטחי בכלל. אני ‏ממליץ לכם להצטרף לכיכר העיר האמיתית, להשפיע על המציאות ולהיות חלק משוק הרעיונות.

לאן מועדות פנינו? מדינה יהודית או מדינת כל אזרחיה? האם תשלוט מערכת שמייצגת את העם או אוליגרכיה משפטית?

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו