האוניברסיטה והבעיה המזרחית

אל הדיון הציבורי הער שהתחדש לאחרונה סביב המזרחים והפוליטיקה בישראל, הצטרפו לא מעט מלומדים, בהם חוקרים בכירים באקדמיה. חלקם, כמו פרופ' זאב שטרנהל מהאוניברסיטה העברית, מצביעים על "הבעיה המזרחית והחברה הישראלית", מתאמצים להסביר מדוע טועים המזרחים בהצבעתם לליכוד ותוהים כיצד אינם תומכים בשמאל. זו אחת הדוגמאות הטיפוסיות ל"הרצחת וגם ירשת".

האוניברסיטה העברית, הבכירה והחשובה שבמוסדות האקדמיים בישראל, הובילה במשך שנים חלק פעיל במדיניות מכוונת ושיטתית שיצרה את "הדור האבוד של הסטודנטים המזרחים". היא זו שפעלה להרחיק מזרחים מהאקדמיה בישראל, ובכך הנציחה את "הבעיה" ושללה מהם ערוץ הכרחי להתקדמות חברתית.

חיים ויצמן, מנהיג הציונות, היה זה שיזם והשתתף במרץ בלתי נלאה בהקמת שלושת מוסדות ההשכלה הגבוהים בתקופת טרום העצמאות, אשר הפכו לתשתית של מוסדות התרבות והמחקר המובילים בישראל. הטכניון בחיפה, האוניברסיטה העברית בירושלים ומכון דניאל זיו ברחובות שהפך לימים למכון ויצמן למדע. הרעיון שדחף את ויצמן להתמסר להקמת מוסדות מחקר והגות הוצג כבר ב־1902, כשהיה בן 28, בחוברת שנקראה "בית ספר גבוה יהודי". ויצמן פרסם יחד עם איש הרוח הדגול, פרופ' מרטין בובר והסופר ברוך פַיְיבֶל, תוכנית מפורטת להקמת אוניברסיטה עברית. טענתו היתה פשוטה ונוקבת: חסימת הגישה של היהודים להשכלה אקדמית, מדיניות שיטתית להרחקתם מאוניברסיטאות במדינות אירופה, עלולה לגרום לניוון תרבותי לעם היהודי. נגישות בת־חורין של יהודים לאוניברסיטאות במדינה יהודית עצמאית היתה סיבה מרכזית לעצם קיומה של הציונות.

אבל נגישות לא ניתנה לכל היהודים במדינת ישראל. בשנות ה־70 נגישות המזרחים לאוניברסיטאות, בעיקר לתארים אקדמיים, היתה קטסטרופלית. לקראת הקמתה של האוניברסיטה הפתוחה העריכו מומחים כי שיעור המגיעים לבחינות הבגרות בכל שנתון הוא 35 אחוזים מקרב יוצאי אירופה, לעומת 5 אחוזים בלבד מקרב יוצאי ארצות המזרח. מקימי האוניברסיטה הפתוחה העריכו שמוסד שיעניק תואר אקדמי עם מקצוע ממשי ללא דרישה לתעודת בגרות, יגדיל בהכרח את מספרם של בני עדות המזרח כסטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה.

ביולי 1976 נערכו באוניברסיטה העברית דיונים בתגובה להקמת האוניברסיטה הפתוחה. הרקטור, פרופ' גדעון שפסקי, טען ש"אין הוא מאמין שירבו בה טעוני הטיפוח (שם הקוד למזרחים; א"כ) משום שדווקא אלה זקוקים למסגרת לימודים ויתקשו ללמוד בשיטה הנקוטה בידי האוניברסיטה הפתוחה". למרות זאת, פעל במרץ לחסום את קבלת בוגרי האוניברסיטה הפתוחה לתארים מתקדמים באוניברסיטה שלו. הוא שלל את מעמדו של התואר האקדמי החדש, וקבע שהאוניברסיטה העברית לא תסטה מהתקנה ולא תקבל סטודנטים לתואר שני ללא תעודת בגרות.

"פירושו של דבר", קבע הרקטור, "שגם כאשר יוכר התואר הראשון של האוניברסיטה הפתוחה על ידי המועצה להשכלה גבוהה, לא יוכלו בוגרים אלה להמשיך את לימודיהם לתואר שני באוניברסיטה העברית". בתואר אקדמי של האוניברסיטה הפתוחה, קבע הרקטור, "טמונה סכנה". מאחר שמהות האוניברסיטה הפתוחה היא הענקת הזדמנות לצעירים שלא השלימו תעודת בגרות, האוניברסיטה העברית העמידה למעשה מחסום בלתי עביר למי שהאוניברסיטה הפתוחה מהווה עבורו ערוץ יחיד לתארים מתקדמים, ובכך סימנה את הרף המעשי העליון שאליו יכולים רוב המזרחים לשאוף. הרקטור שלח מכתב זה לאחראים על ההשכלה הגבוהה במדינה, ובכך, אולי הוא ביקש להפוך את סירוב האוניברסיטה העברית, הדומיננטית בין כל האוניברסיטאות, למהלך החרמה כללי שאליו יגויסו שאר האוניברסיטאות?

עם המצב הזה של החרמה והרחקה שהובילה האוניברסיטה העברית היה הליכוד צריך להילחם כדי לשבור את קרטל האוניברסיטאות, בין היתר באמצעות מהפכת המכללות שהנגישה את האקדמיה למזרחים מאז שנות ה־90. מאות אלפים של סטודנטים חדשים במכללות אפשרו את יצירתו של המעמד הבינוני המזרחי. המאבק בקרטל האוניברסיטאות הוא דוגמה אחת לסוגי החסמים והעיוותים שהליכוד תיקן בשיטתיות לטובת המזרחים, למורת רוחם של מלומדי השמאל. לדידם זו אכן בעיה.

ד"ר אורי כהן הוא מרצה בכיר בביה"ס לחינוך באוניברסיטת תל אביב