לא קרקס פוליטי, כי אם הליך לגיטימי

הימין טוען זה שנים שבית המשפט חוטף את תפקיד קבלת ההחלטות מידי נבחרי הציבור, מאיין את החלטותיהם, ומבטל חוקים מאז עברו חוקי היסוד של 1992 (חופש העיסוק וכבוד האדם וחירותו). טענת היסוד היא שההחלטות המהותיות צריכות להתקבל בכנסת, וכי אין זה מתפקידו של בית המשפט, שלא נבחר בבחירות דמוקרטיות, לפסוק בעניינים מדיניים ואחרים. עכשיו מצטרפת לטענה זו (המוטעית, לדעתי, מכל הבחינות), גם צביעות: טענתו החדשה של הימין היא שהכנסת עלולה לשקול שיקול פוליטי בתהליך מעין־שיפוטי.

החוק נטל מחברי הכנסת את החסינות האוטומטית שלהם מפני העמדה למשפט, סמכות שהיתה מוסרת, בעבר, רק אם הצליח היועץ המשפטי לממשלה לשכנע את חברי ועדת הכנסת כי מדובר בחשד חמור במיוחד, שאינו קשור כלל לצורך להבטיח את תפקודו של חבר הכנסת ללא הפרעה. מאז שינוי החוק ב־2005, צריך חבר הכנסת לבקש מוועדת הכנסת (ואחר כך מן המליאה) להעניק לו חסינות, שתדחה את ההליך המשפטי נגדו עד לתום כהונתו. כמעט כל חברי הכנסת שנפתחו כנגדם הליכים, לא מימשו את זכותם לבקש חסינות זו. ראש הממשלה נתניהו החליט לעשות זאת, ועל פי החוק צריכה ועדת הכנסת לדון בבקשתו בהקדם האפשרי.

כל עוד לא התקבלה בכנסת החלטה על הענקת חסינות, אי אפשר להגיש ליו"ר הכנסת את כתב האישום נגדו, וכיוון שלא צפוי רוב שיסכים עם טענות נתניהו על החלטה בלתי סבירה ועל אכיפה בררנית, הוא מעדיף לדחות את ההחלטה לכנסות הבאות. ישנם מי שסבורים שנתניהו יוביל למערכת בחירות רביעית ואולי אף חמישית, כל עוד לא יסתמן רוב לחסינותו.

הפרלמנט הוא מסגרת פוליטית קלאסית, שההחלטות בה יתקבלו תמיד משיקולים פוליטיים. זה יקרה ערב בחירות בדיוק כפי שזה יקרה למחרת הבחירות. מתנגדי נתניהו סבורים שהוא חייב לעמוד למשפט, ואם לא יתגלה דבר־מה שלא העלו על הדעת, סביר להניח שיושג רוב נגד הענקת החסינות.

זה איננו קרקס פוליטי, כי אם הליך לגיטימי, כעין־שיפוטי, אבל לא שיפוטי באמת. מי שחושב (בטעות) שבית המשפט השתלט על חיינו, ומבקש להעביר סמכויות לכנסת, אינו רשאי לאחוז במקל בשני קצותיו, ולבקש למנוע מן הכנסת לקבל את ההחלטה שהחוק מחייב אותה לקבל, רק משום שאינו רוצה בתוצאה שלא תהיה נוחה לו.

מכתב סיעות הימין ליו"ר הבית, ובו דרישה "למנוע את הפיכת הכנסת לקרקס, תוך ניצולה למטרות פוליטיות ולטובת תעמולת בחירות בסמוך למועד הבחירות", הוא דו־פרצופיות בהתגלמותה.